׳צור, דמיין, המצא’. אוצרת הגלריה ללימודי אפריקה עידית טולידאנו כותבת על הביאנלה ה-14 בדקאר

מאת: עידית טולידאנו

לפני שבוע ננעלה הביאנלה ה-14 בדקאר, אירוע האמנות הגדול ביותר ביבשת האפריקאית.

ראשיתה של הביאנלה היתה ב-1966, כשהנשיא הראשון של סנגל, לאופולד סדאר סנגור, ממובילי תנועת ה’שחורות’ (Négritude) רצה להציג בפני העולם את היצירתיות האפריקאית. שש שנים בלבד מאז קבלת עצמאותה אירחה סנגל את ‘הפסטיבל העולמי של האמנויות השחורות’ ונתנה במה למדיות אמנותיות שונות: מוזיקה, מחול ותאטרון, כמו גם פאנלים שעסקו בקולנוע, שירה וספרות. כמובן, ניתנה במה גם לאמנות חזותית, בעיקר עכשווית, שנוצרה על-ידי שחורות.ים מהעולם כולו. בשל מהמורות פוליטיות, רק ב-1996 חזרו הסנגלים לארח פסטיבל של אמנות שחורה, אמנם שמו שונה ל-Dak’Art , אך השאיפה להפגין את כישוריהןם של האפריקאיות.ים במדיות אמנויות מגוונות נשארה בעינה וכך גם הרצון להיות בדיאלוג עם עולם האמנות המערבי.

ל-Dak’Art שני חלקים ייחודיים. הראשון נקרא IN, והוא החלק הרשמי, המוצג במוסדות לאומיים ומורכב מאמניות.ים שיוצרות.ים תחת תמה מרכזית. הכותרת השנה הייתה: ‘צור, דמיין, המצא.’ אמניות.ים שמגישות.ים לפסטיבל הרשמי מעמידות.ים את עבודותיהןם לבחירת ועדות אמנותיות ולשיקולי האוצרות הרשמית של הביאנלה. החלק השני הוא ה –OFF הלא ממסדי, שמבחירה אידיאולוגית מאפשר לכל אחת.ד להציג ללא כל ביקורת או שיפוטיות ממסדית. ה OFF – מורכב מיוזמות ספונטניות ולא מאורגנות בכל רחבי העיר, ואפילו בערים אחרות בסנגל. כארבע מאות פרויקטים אמנותיים מוצגים במלונות, מסעדות, בטיילת, בגלריות, במשרדים, בשגרירויות, באוניברסיטה, במוניומנטים היסטוריים ועוד; רק צריך לעקוב אחרי המפות ולחפש את שלט ה OFF המוצב לפני כל חלל תצוגה. אמניות.ים מכל רחבי העולם ביוזמות פרטיות או בחיבורים קולקטיביים, לעיתים קרובות לא ממומנים ולכן גם בלתי תלויים, חוגגות.ים אמנות. ללא קשר לטיבה, היא מאפשרת חירות בלתי מתפשרת.

הפתיחה הרשמית של הביאנלה נחלקה לחניכת ההיכלים הלאומיים של סנגל, חוף השנהב וסין על-ידי הנשיא מקי סאל במוזיאון הלאומי החדש, ולפתיחה חגיגית בערב ב״ארמון הצדק״, שהוא בית המשפט הישן המשמש לתצוגה הבינלאומית. המוזיאון, שנבנה במימון סיני ונחנך בשנת 2018 כבית למורשת התרבותית והמדעית של הציוויליזציות השחורות בעולם כולו. המבנה נבנה בצורה מעוגלת בהשפעת הבניה המסורתית באזור הקסמס בדרומה של סנגל, ושימש אכסניה לשני היכלים טובים של שתי מדינות, שאמניותיהןם הןם חלק בלתי נפרד מעולם האמנות העכשווי הגלובאלי והסיני- מס שהיה על המארגנות.ים לשלם ככל הנראה לפטרוני המקום.

ההיכל הסנגלי התכנס תחת הציטוט “When memory goes looking for firewood, it only brings back the bundle it wishes…”  – כשהזיכרון הולך להביא עצים לבעירה, הוא מביא רק את החבילה שהוא רוצה”. אמנות היא ביטוי אסתטי של הזיכרון, וליוצרות.ים לפיכך, יש תפקיד בעיצוב התודעה הלאומית שכל הזמן מתחדשת. 21 אמניות.ים נבחרו לייצג את סנגל. בינהןם אמניות.ים בוגרות.ים ומוכרות.ים בעולם כמו דאודה נ’דיה Daouda Ndiaye ומומר סק (Momar Seck) בעבודה שבודקת זיכרון מול מציאות. אמניות.ים צעירות.ים יותר, בוגרות.ים טריות.ים יותר של האקדמיה לאמנויות יפות בדקאר כמו Mbaye Babacar Diouf ו Arebenor Bassene הציגו מיצב שהוא תוצר של מחקר מעמיק, של אחד האזורים הצפוניים של סנגל. הביטוי לעושרו החברתי, ההיסטורי והאסתטי של האזור הוצג דרך מגוון חומרים, דגמים וצבעים שהתבטאו בעבודות הנפלאות שהמרכיבות את המיצב.

כחלק מה- “IN” הגלריה הלאומית הקדישה תערוכה לאמן הסנגלי Soly Cissé, יליד 1969. עבודתו מושפעת רבות מחוסר השקט החברתי והפוליטי שאפיין את סנגל בתקופת התבגרותו, ואמנותו היא אמצעי להביע חוסר נוחות עם המצב. נושאי עבודותיו הם לרוב הדואליות של מצבים חברתיים: מסורת מול מודרניות, רוחניות מול חילוניות. כילד נהג לצייר על צילומי רנטגן שאביו הרדיולוג נהג להביא הביתה, וגם כיום משחק השקיפויות והאור שמשחרר את הדמויות המתוארות מהרקע השחור, מופיעים ביצירותיו.

מרכז תרבות נוסף הוקדש כולו לעבודתו של El Hadji Sy – יליד 1954, שהיה בן הדור השני של מה שמכונה ‘אסכולת דקאר’. האדג’י סיי הוא אקטיביסט, ממובילי סצנת האמנות של סנגל וממייסדי כפר האמנות של דקאר. הוא בוחן חומרים מגוונים בעבודתו, מוכר, ומוצג בתערוכות ברחבי העולם ביניהן גם בדוקומנטה בקסל.

ה- IN, אם כך, הוא הפנים הרשמיות של הביאנלה, והתערוכות בו מאפשרות היכרות עם מובילות.י האמנות העכשווית האפריקאית, במקביל להצגת כישוריהןם של יוצרות.ים מרחבי ביבשת. ה- ׳OFF׳, לעומת זאת הוא חגיגת יצירתיות של ממש, המלווה בחדוות גילוי ולרוב גם מאפשר היכרות עם האמניות.ים עצמום שנמצאות.ים בחללי התצוגה. 

כך לדוגמה, במרכז קהילתי בשכונה מעט מרוחקת מהמרכז, מוצגת תערוכה שעוסקת באונומטופיה וביטוייה בקומיקס. מספר אמניות.י קומיקס, קרמיקה וזמר אחד, מהמפורסמים שבמוזיקאים הסנגלים Soulimane Faye, בוחנות.ים תנועות, צלילים ורגשות שמחקים משמעות ואת השימוש בהם בדימויים. 

לחילופין בגלריה ססיל פאקורי Cécille Fakhoury, הגלריה המסחרית המובילה באפריקה, מוצגת תערוכה מעוררת מחשבה של האמנית הסנגלית-איטלקית Binta Diaw. מדובר במיצב שעוסק בנושא מדובר מאד בימים אלה בסנגל, גם בעקבות סרטו החדש של השחקן עומר סיי, שמתמקד ביחסם של הצרפתים לחיילים המערב אפריקאים, לאחר שסייעו בשחרורה של צרפת מהכיבוש הנאצי.

במכון הצרפתי מוצגת תערוכה קבוצתית של אמניות.ים אפריקאיות.ים שהושפעו מפיקאסו.

מחוץ לבירה דקאר, במרחק שייט של כעשרים דקות, באי גורה – אי קטנטן, ללא מכוניות, המאכלס כ-2000 תושבים, מספרים מספר מבנים קולוניאליים ומצודה אחת, את אחד הסיפורים העצובים של ההיסטוריה העולמית: האי שימש כמצודה להחזקת העבדים שנאספו בכל מערב אפריקה ומשם נשלחו לאיים הקריביים, לדרום אמריקה ולצפון אמריקה. במקום מוצגות מספר תערוכות: תערוכת צילום של Mário Macilau – ממוזמביק שמציג בעבודותיו את המציאות הסוציו-אקונומית של עמו ולעיתים קרובות מציג קבוצות שוליים החיות בצילה של החברה. עבודה נוספת היא של האמן הצרפתי, יליד הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו,  Éric Androa Mindre Kolo. קולו הקים בקתה שהיא למעשה מקדש פתוח, כדוגמת המקדשים המסורתיים בארץ מולדתו. מראות וקרניים של חיות מוצבים בו כדי לסמל את העולם הלא חומרי ואת העוסקות.ים בו על מנת לנח את העתיד. הכניסה למקדש התאפשרה רק לאחר הפרפורמנס של האמן. 

כמי שעוקבת רבות אחר יצירה אפריקאית מסורתית ועכשווית אני מוצאת שמצד אחד פרפורמנס, עבור אמניות.ים אפריקאיות.ים רבים, ממשיך את מסורות טקסי המסכה (Masquerades) המקובלים באזורי מערב ומרכזה של אפריקה, ולפיכך כאשר הם מוצגים בפני קהל שבקיא בסמליות ובמשמעויות העולות מהמופע, הם כלי עוצמתי להעברת מסרים חברתיים-פוליטיים. עם זאת, כאשר המיצג נתלש מהקונטקסט התרבותי ממנו הוא שואב את משמעויותיו, הוא הופך, במידה רבה, להיות מייצג של אקזוטיקה אפריקאית שעומדת בניגוד גמור למסרים שעולים מהביאנלה. כמו חזונו של סנגור ליצור תרבות שהיא בדיאלוג עם העולם, היוצרות.ים האפריקאיות.ים מראות.ים שהןם חלק בלתי נפרד מעולם האמנות העכשווי ומתכתבות.ים עם סגנונות וטכניקות מהעולם, באותה העת שהןם מהוות.ים קול ייחודי ועצמאי שכבר לא ניתן להתעלם ממנו. לא פחות חשוב מכך, אמנות מיועדת לכולןם: למקומיות.ים ולזרות.ים, למבוגרות.ים ולצעירות.ים, לשוחרי אמנות כמו גם לקהל הסקרן שנהנה מערב תרבותי בחברת שכניו כשהוא מוקף באמנות.