אמנות בעולם

האם פסלי חוץ מונומנטליים מעוררים מודעות למשבר האקלימי או תורמים להעמקתו? חלק א'

מסרים אמנותיים מסוג זה, משפיעים ומגשימים רק לעיתים רחוקות את האג'נדות שלשמם נוצרו. בפועל, הם לא מצליחים לאמוד את הכוח הדינמי המתקיים בין העבודה לבין הקהל שלה

תרגום מאנגלית: שירה פרידפרטיג

ליווי ועריכה: גילי סיטון

המאמר תורגם מטקסט מקורי שנכתב על ידי הואא שי (Hua Xi) ופורסם במגזין מומוס (MOMUS)

על גדותיו המערביים של נהר ההדסון מול העיר ניו יורק, מוצב פסל ענק בדמות ראש אישה שיצר הפסל ז'אומה פלנסה (Jaume Plensa). ראש האישה פונה בעיניים עצומות אל המים ואצבעה מורמת אל שפתיה כאומרת "ששש". הפסל חלק ולבן לחלוטין, גובהו כבניין בן שמונה קומות ושמו הוא "נשמת המים" (Water's Soul). למראית עין, זוהי עבודה רכה ומזמינה; היא מעוצבת בקווים מעוגלים וב"ניקיון לבן", שיוצרים ניגוד בהשוואה לבניינים המלבניים הנוקשים ומשבצות החלונות של גורדי השחקים הזוויתיים שמאחוריה.

"נשמת המים", דמות אנושית קולוסאלית חדשה, נבנתה כתזכורת לכך שמים הם נכס משותף של האנושות כולה, בעידן של חוסר וודאות אקולוגי. פלנסה מתאר את העבודה כקריאה להגנה על המים ושיתוף פעולה עם "רוח המים" של שבט הלנאפה ( Lenape Native-Americans). במעמד גילוי הפסל כתב פלנסה: "כששינוי אקלימי כבר מאיים להשתלט על הכוכב היפה שלנו, אנחנו חייבים לפעול יחד כדי להגן על המים כאחד האלמנטים היקרים ביותר בטבע".

האמן ז'אומה פלנסה ליד פסלו "נשמת המים" בניו ג'רזי, אוקטובר 2021. צילום: REUTERS/Eduardo Munoz

גם בעיר ונציה שבאיטליה ניתן למצוא פסל ענק ולבן שמגיב אל הארכיטקטורה שסביבו. באחת מתעלות העיר, יוצאות מן המים שתי כפות ידיים ענקיות ולבנות מקרמיקה ו"דוחפות" את הקיר של הבניין העומד לשקוע. את העבודה שנקראת "תמיכה" (Support) יצר האמן לורנזו קווין (Lorenzo Quinn) בשנת 2017 כתגובה למצבה של העיר, שמימיה עולים וגורמים לשקיעתם של יסודות מבניה.

"תמיכה" (Support). לורנזו קווין (Lorenzo Quinn), 2017

במרכז הולנד על קו המים, כורע איש מתכת אבסטרקטי ענק. גובהה של היצירה ששמה "חשיפה" (Exposure) הוא כ- 55 מטרים והיא נבנתה במשך שש שנים על ידי האמן אנתוני גרומלי (Antony Gromley). אם יעלה מפלס המים שבקרבת הפסל, הוא יכסה את כפות רגליה של הדמות היושבת ומתבוננת אל האופק. כותרתו של הפסל מספרת לנו את סיפורו: "איש ענק מתכופף וממתין בסבלנות להתחממות הגלובלית".

"חשיפה" (Exposure). אנתוני גרומלי (Antony Gromley). ברזל

פסלי ענק אלו שמתנשאים לגובה כמחאה שקטה, נוצרו כחלק מאג'נדה של הסבת תשומת הלב לשינויי האקלים וההתחממות העולמית. כיום, מופיעים כמעט בכל מקום על פני כדור הארץ סימנים של אסון אקולוגי: סופות שלגים אפוקליפטיות, שלג במזג אויר "חם", עשן שחוסם את קרני השמש. בעוד שאטמוספירת כדור הארץ הולכת ומשתנה, הפסלים האנתרופומורפיים הללו מתרוממים מן האדמה והמים, מפעימים בממדיהם את המבקרות.ים ומבקשים באמצעות החומריות, הצורניות ובעיקר הגודל המונומנטלי שלהם, לעורר מחשבה ומודעות לסביבה.

בפועל, סביר להניח שהפסלים האלו, מסיביים ככל שיהיו ומלווים בכוונות הטובות והראויות של יוצריהם, יעלו רק בקושי את המודעות לאסון האקלימי.

ז'אומה פלנסה. "נשמת המים" בניו ג'רזי

מסרים אמנותיים מסוג זה, משפיעים ומגשימים רק לעיתים רחוקות את האג'נדות שלשמם נוצרו. בפועל, הם לא מצליחים לאמוד את הכוח הדינמי המתקיים בין העבודה לבין הקהל שלה. מה באמת חושפים פסלי הענק האלו על היחסים המשתנים שלנו לשינוי האקלים? הם מבקשים לעסוק בסוגיות של סביבה ואקולוגיה, אבל בעצם בנייתם והצבתם, הם תורמים לפער הגדל בין המסר שהם מבקשים להעביר, לבין המציאות. ההצבה של העבודות האלו, שמבקשות לעורר מודעות לשינוי האקלים, כוללת למעשה הדחקה והתעלמות מהמערכות שאפשרו את היווצרותם מלכתחילה.

פסלים מונומנטליים עוסקים לרוב בכוח. גודלם מדגיש את צבירת הכוח, הכסף והשליטה על הקרקע. "נשמת המים" לדוגמה, הוקמה בניו ג'רזי על אדמות שהיו בעבר של שבט הלנאפה ונלקחו מהם ללא הסדר. התומכים של מיצבי אמנות ציבוריים בעלויות של מיליוני דולרים, הם למעשה אלו שמזהמים וגורמים לפגיעות בסביבה, והם אלו שיש ביכולתם להקצות משאבים לשיפור המצב, יותר מאשר הולכי הרגל האקראיים העוצרים להתבונן בפסלים.

הפסל "חשיפה" של גורמלי, נתמך באופן חלקי על ידי יצרן שעזר לבנות את העבודה מעמודים, שמשמשים גם להקמתם של מגדלי חשמל. "נשמת המים" נתמך על ידי קבוצת פיתוח נדל"ן, ששואפת להקים במקום אזור יוקרתי של בניינים, דירות להשכרה, בתי מלון ומשרדים.

פסל האיש המתכופף, מבט מקרוב.

הניגוד בין המסר שעבודות אלו מבקשות להעביר, לבין ההקשר שבו הן נוצרות, ממשיך להיות העקב האכילס שלהן בהקשר של שינוי האקלים. כפי שדין קיסיק (Dean Kissick) ציין, כאשר כתב על אמנות שינוי אקלים בדצמבר 2019, "כל הרעיונות הללו גוזלים הרבה מאוד פחמן". גם אלכסנדרה סטוק (Alexandra Stock) ביקרה את הדרך, שבה פסליי חוצות יקרים בוחנים נרטיב של "העלאת מודעות" במטרה לכוון מידה של אשמה כלפי קהל הצופים, אך אינם עוסקים בחשיבה על מידת אחריותם ותרומתם למשבר.

חלק שני של המאמר יפורסם בשבוע הבא.

3 comments on “האם פסלי חוץ מונומנטליים מעוררים מודעות למשבר האקלימי או תורמים להעמקתו? חלק א'

  1. כתבה מהממת בדיוק מה שאני מרגישה כבר זמן מה…אני מתפעלת ומצד שני מזהה את הצביעות וחוסר האותנטיות שקשורים במימון ובנייה של המיצבים …וגם חושבת על פירוקם מאוחר יותר וכמויות הזבל הכרוכות בכך כי לא כל המיצבים נועדו להישאר בשטח באופן קבוע. תודה!

  2. עצם ההשקעה בחומרים השונים מהם מורכבות העבודות, תהליכי הייצור, ההצבות והפירוק של המיצבים המונומנטליים האלו (גם אם הם מרשימים), כל אלו בעצם מהווים סתירה למסר אותו הם מבקשים לבטא.

  3. Pingback: האם פסלי חוץ מונומנטליים מעוררים מודעות למשבר האקלימי או תורמים להעמקתו? חלק ב' – ARToday

השאר תגובה