מאת: גילי סיטון
בימים אלו מוצג בקולנוע סרטו החדש של רועי רוזן 'קפקא לקטנים'. במקביל, וכחלק מהפרויקט, מוצגת גם תערוכת הציורים "קפקא לילדים" בגלריה רוזנפלד בתל אביב.
הסרט 'קפקא לקטנים', נכתב בטקסט הפרויקט, "הוא סרט באורך מלא (111 דקות) וכשבעים ציורי גואש על נייר. הסרט משלב בין קומדיה מוזיקלית, אנימציה, דרמה ותעודה פוליטית. העלילה מתרחשת באולפן טלוויזיה פנטסטי וצבעוני המכונה 'בית הסיפורים הקסום', בו מצטלמת סדרה המבקשת לעבד את יצירותיו של קפקא עבור הגיל הרך. בפרק הראשון סבא חביב בחלוק שינה (ג׳ף פרנסיס) מספר לילדה סקרנית (חני פירסטנברג) את 'הגלגול' – סיפורו של סוכן המכירות גרגור סמסא, שהתעורר בוקר אחד וגילה שהפך לשרץ".
עוד לפני שיצא הסרט לאקרנים והיה נגיש לקהל הרחב, כבר הופצו לכל עבר תשבחות וקומפלימנטים על הסרט; אין זה מפתיע, בהתחשב בכך שרוזן הוא אמן ותיק ומוערך, עם רקורד הכולל חידושים תמטיים וויזואליים בשדה האמנות המקומי והבינלאומי. הסרט מדגים את רוחב יריעת עיסוקיו של רוזן מעשרות השנים האחרונות, לצד טכניקות יצירה חדשות כגון אנימציה ופסקול ייעודי.
לצד כל זאת הפרויקט, בו מככב סגנונו המובהק, הפולמוסי והאמביוולנטי של רוזן, לוקה הפעם במידת מה של גרוטסקיות אפילו ביחס לעצמו ובמה שניתן לכנות ניחוח הגמוני, ארכאי ומיושן.
עבור מי שלא צפו בסרט, אתמקד בסצנה הארוכה שמתרחשת לקראת סופו ומכונה "להסביר את החוק לקוואמה" (הסצנה הוצגה במקור בגרסה ריבונית וארוכה יותר כסרט קצר, ונערכה עבור "קפקא לקטנים" ל-16 דק' מתוך 23 דק'):
בסצנה, גיבורת הסרט חני פירסטנברג ממירה את תפקידה בחטף מדמות הילדה המנומנמת, המנומשת והממושמעת מסדרת הילדים, לזאת של אישה חריפת שכל ומבט, בעלת ידע מופלג בחוק הישראלי והפלסטיני. פירסטנברג הבוגרת פוצחת בנאום לפני קבוצה מגוונת של א.נשים; במרכז הנאום נידונה השאלה "מהי ילדה?" שמצביעה באופן עקיף על האפליה הנגרמת בחסותה של מדינת ישראל, כלפי נערות ונערים פלסטינים בשטחים.
השאלה מתעוררת בעקבות תהייתה של פירסטנברג (הילדה בסדרה) לגבי היחס בין גילה הצעיר, לבגרות שמגלה אחותו של גרגור סמסא כלפיו בסיפור "הגלגול". בסיפורו של קפקא וגם בעבודתו של רוזן, אחותו של סמסא מוצגת כדמות היחידה שמטפלת, דואגת ותומכת באחיה בגלגולו החדש. האחות מתוארת בטקסט כ"ילדה" (child). פירסטנברג, בדמות ילדה בעצמה, תוהה מה מגדיר את אחותו של סמסא כ-"ילדה", שכן היא בת 17 שנים – גיל שמצביע על בשלותה ו"מתיר" אותה מבחינות רבות.
בהמשך הסצנה המדוברת, מסבירה פירסטנברג הנואמת את נפתולי החוק לדמות מדומיינת בשם קוואמה – גבר שחור שנמצא ואיננו. פירסטנברג נתקפת מדי פעם בהזיות ו"גלי חום" שנגרמים עקב התמודדותה עם גיל המעבר (טוענת שהיא בת 49 שנים), ואלו גורמים לה להתקפי חרמנות בלתי נשלטים שקוטעים את ממד הזמן, ושואבים אותנו ליקום מקביל בו שולטות פנטזיות פרטיות ומשולחות רסן של נשים בגיל העמידה.
האנלוגיה בין "הילדה" בספרו של קפקא, לילדה-אישה שנוכחת בעבודתו של רוזן במסגרת תפקידה הכפול של פירסטנברג, הוא רמיזה צורמת בקונטקסט שמעמיד אותה רוזן. נשים בכלל וילדות בפרט, הן אוכלוסייה שעדיין נפגעת על בסיס יומי ונופלת קורבן למשטרים ותרבויות שמתעקשים להתייחס אליהן כנשים בוגרות, או לחמוס את הגבול "המטושטש" שעומד בין היותן ילדות לנשים. במקרה של רוזן, חליפת התפקידים החטופה בין פירסטנברג הילדה, לפירסטנברג האישה הבשלה (הרוטטת ומלאת התשוקה) לצד הדיון בשאלה "מהי ילדה?" גורם לאי נוחות לכל הפחות. אותה שאלה שמרחפת בחלל העבודה ועוסקת באופנים המדידים לבגרותה של האישה, אינה מתפרשת רק במובן הפוליטי של הכיבוש הישראלי במקרה זה, או באחריות שמגלה אחותו של סמסא כלפיו, אלא מנסה כך נדמה, לדגום את גבול הבשלות המינית בין אותה ציפור שיר ענוגה לעוף להוט ודורסני.
רוזן לעולם אינו מפריד בין הפטישיסטי לפוליטי (יחסי כוח שמתבטאים גם בפרקטיקות מיניות) אך בתקופה ובעידן שבו נושא זכויות ילדים ובעיקר ילדות הוא עדיין נושא כאוב ואקטואלי, הקונטקסט או הרמיזה הדקה לכך שנשים בכל גיל ובכל הקשר הן למעשה מותרות, מניבים טעם לוואי מר.
בהמשך הנאום, הולכים ומתגברים התקפי החרמנות של פירסטנברג, משתלטים עליה לחלוטין והסצנה מסתיימת בקרשנדו דרמטי של יחסי מין מפונטזים ולוהטים בין פירסטנברג לקוואמה. בתוך החגיגה הפטישיסטית של רוזן, ובמיוחד בהקשר של הנאום וההתקפים העוצמתיים, מוצגת פירסטנברג כאחרונת מטופלותיו ההיסטריות של פרויד וכארכיטיפ מושלם לאישה ההיסטרית, זו שאינה מסוגלת לשלוט ביצריה ובהזיותיה.
אובדן החושים וה"שיגעון" של פירסנברג הוא, לצד הדימוי ההיסטרי שהוא מקבע, מעמיד גם את קוואמה, דמות נעלמה שעד לפני רגע הייתה מען ראוי להסבר מפורט על העוולות שבחוק, לאובייקט של תשוקה מינית גרידא. קוואמה מוגדר מלכתחילה, אם זכרוני אינו מטעני, כחסר מעמד בישראל. מתוקף חוסר מעמדו, מודע קוואמה בוודאי לאפליות שבחוק הישראלי, מה שמעורר תחושה אירונית לגבי ההסבר של החוק המפלה, למי שמופלה מלכתחילה. למרות או על אף זאת, בוחר רוזן לנתב את העבודה למעוז אחר; בינות לאדי הפנטזיה של פירסטנברג (של רוזן) ממוקם גבר שחור אקראי בתוך תפיסה מערבית מיושנת ונדושה לגבי ה"אחר הנחשק", הזר והאקזוטי שנותר בתום הנאום כסילואטה של גוף גוהר ונוצץ, רושף ונוטף. גם כאן, הפוטנציאל (האבוד) למעמדו שווה הערך של קוואמה, בדומה למעמדה של הילדה פירסטנברג, מתמוסס וקורס לחיקה של ההגמוניה הארכאית שמשרטט רוזן, באמתלה של, נו כמובן, אמנות.
רוזן נשען עדיין במידה רבה על העיסוק האקדמי והקולנועי השגור בפטיש, מיניות ויחסי כוח שמקישים אל הפוליטי וההיסטורי ובחזרה אל האמנותי. טקסטים ויצירות כגון כתבי סאד, סיפורה של O, סיפור העין ו-120 ימים בסדום, נתונים ככל הנראה בבסיס הדמויות שמפיק רוזן וביחסים הניסיוניים והחקרניים ביניהןם. אלו היו רעיונות חדשניים, חתרניים ומעוררי סקרנות בעשורים האחרונים של המאה ה-20, אך בעידן של פוליטיקת זהויות, קריאה לריבוי קולות, פלטפורמות כמו טיקטוק, שיח שכולל את ׳Me Too׳, אינסטגרם ותנועות חברתיות כמו 'Black Lives Matter', קשה שלא לפהק אל מול אותו ביטוי הגמוני, נושן ועבש או בעיקר, לתהות עליו. רמיזה ליחסים פדופילים, תשוקת אישה לבנה אל אובייקט הגבר השחור, גלי חום של אישה בגיל העמידה שמבוימים על ידי גבר, ועוד כהנא וכהנא ממתקים שפג תוקפם, עומדים בלב לבן של הסצנות הדרמטיות בסרט, או עוברים כחוט השני לאורכו ולרוחבו. רוזן אינו הראשון או האחרון שרומז ונוגע ביחסים מן הסוג הזה, אבל נדמה שאפילו האמנות מאסה ביחסים חסרי הסימטריה הללו.
רוזן מיומן בפעלולים חברתיים. ייתכן שהעבודה כולה היא מבט של הפוך על הפוך סרקסטי ומודע לעצמו, שמצביע על מה שקיים שם ממילא ואולי אף מגחך ממרומי מרפסתו המתוחכמת על הקהל שנופל בפח. אך גם אם זה המקרה, העבודה משחזרת ומקבעת דימויים ויחסי כוח שמרניים, פטריארכליים והגמוניים, בקונטקסט שאינו רדיקלי דיו בכדי להציע נרטיב חלופי, או לפחות דיון מרענן על המצב הקיים.
למעשה, העניין והעיסוק בטאבואים וההקשר הפוליטי שלהם לא השתנו באופן מהותי במהלך ההיסטוריה. מי שמשנה את פניה תדיר היא החברה שאנו חיות.ים בה. אותה החברה שמייצרת את הטבואים הללו ואת יחסי הכוח שמודגמים בהם, היא גם זו שמשמרת אותם. בעידן הנוכחי, חלקים נרחבים בחברה מבקשים לראשונה לעשות תיקון משמעותי, להבנות מחדש את הנרטיב, לערער על מוקדי הכוח ולפורר אותם. אם באמצע המאה ה-19 היה מקובל לצלם ילדות קטנות בעירום (לואיס קרול, ג'וליה מרגרט קמרון) אזי בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 כבר הגיע הנושא לדיון משפטי על הערך החוקי של המעשה (סאלי מאן). אם לאורך מאות שנים תוארו גברים ונשים שחורות כעבדים ושפחות בתולדות האמנות, אזי במאה הנוכחית הם מכהנים בתפקידי מפתח פוליטיים ומובילים את עולם האופנה, האמנות, הטלוויזיה והמוסיקה. אם בעבר יכלו להתקיים מאחורי הקלעים פשעים נתעבים ויחסי כוח נצלניים כלפי נשים, אזי בעידן הנוכחי מנוקזת המוגלה בדרך להחלמתו של הפצע.
אצל רוזן אין זכר לכל אלו. כאילו לא ארע דבר מאז הגל הפמיניסטי השלישי והשיח הרדיקלי של שנות ה-90. הפרויקט, גם בממדו החתרני ביותר, נותר כהד עיקש לשיח על מנגנוני כוח ששורדים שנים רבות מדי, ושיתפייד מן העולם בעתיד הנראה לעין לטובת קולות שדורשים תיקון מערכתי, יסודי ועמוק יותר.
רוזן הוא אמן מחוצף, שעוסק בעקביות בפרוורטי, הפוליטי וההיסטורי בדרכים פתלתלות, מורכבות ורב משמעיות ומלבה בכל פעם מחדש את ההיבט הפוליטי והמוסרי בעבודותיו. לצד זאת, המסרים והגישות שמוצגים בסרט "קפקא לקטנים" זקוקים לעדכון תוכנה דחוף. טוב היה, לו חלק מן התכנים והמסרים בגרסתם הנוכחית, היו נסוגים אל מחשכי העבר העזוב והנשכח, כגרגור סמסא.
