סשה סרבר חוקר בתערוכה חדשה כיצד החברה המערבית מקדשת את גיבוריה, רק בכדי שתוכל לאמץ אותןם לחיקה. ז’אן ד’ארק. גלריה מנשר לאמנות

‘ז’אן ד’ארק’

סשה סרבר

אוצרת: גילי סיטון

גלריה לאמנות מנשר

פתיחה חמישי 2.12.21 ונעילה ביום שבת 1.1.2022 בשעה 13:00

בתערוכה ‘ז’אן ד’ארק’ בוחן סשה סרבר הגדרות, טכניקות ודימויים שהשתרשו בתרבות המערב ומפרק אותם דרך חקירה, בנייה ובריאה מחודשת. בעבודה ‘ז’אן ד’ארק’, כמו גם בעבודות אחרות בתערוכה, חוקר סרבר את הקשר בין מיניות, מגדר ותפיסת דמות הגיבור.ה בחברה המערבית, וכיצד החברה מקדשת את גיבוריה המובדלים, רק בכדי שתוכל לאמץ אותןם לחיקה.

סרבר עלה בשנות התשעים מרומניה ורכש את השכלתו האמנותית- קלאסית- פיגורטיבית במכללה לאמנות ע”ש רפין בקישינב. תחושת ההגירה והזרות התמידית, לצד כלים, מיומנות ושליטה בטכניקות ודימויים קלאסיים מביאים את סרבר לחקור, לנבור ולדון במתח התמידי בין מה שהוטמע והושרש בתרבות המערב ובין תרבות פופולרית, נזילות מגדרית והקשרי משנה.

למראית עין, פועל סרבר בטכניקות ודימויים המזוהים עם קאנון תולדות האמנות ומתמסר להם; ונוס, סרקופג ופאלוס כמעט מונומנטליים מנוסחים בשפה השאולה מהפיסול היווני הקלאסי. רישומים פיגורטיביים-תחריטיים למראה של גברים חסונים, “נלמדו” ונרשמו תוך התבוננות בספרי הסברה ללוחמה והיאבקות. דמותה של ז’אן ד’ארק פורשת מוטת כנפיים המשויכת לאלת המלחמה והחוכמה אתנה, ומעודדת אותנו להעריץ ולסגוד לדמותה. למעשה, הדימויים הללו מהווים רק נקודות מוצא עבור סרבר ואמתלה לדיון מורכב ומסועף במושגים כגון “פיסול”, “ייצוג”, “אירוטיקה”, “מגדר” וקאנון תולדות האמנות.

הפסל המרכזי בתערוכה ‘ז’אן ד’ארק’, מתאר כאמור את דמותה של הגיבורה המיתית שהובילה לשחרורה של צרפת במלחמת מאה השנים. סממניה של ד’ארק כוללים בדרך כלל בגדי חייל, שריון, חרב, דגל לבן מאויר בסמלי ישו ומריה, המלאך גבריאל ופרח הלילך ; סמלים “גבריים” שנטלה על עצמה ד’ארק, בדרכה לשחרור העם הצרפתי מעול הכיבוש האנגלי.

העבודה עוסקת בנזילות מגדרית ובנטל והעגמה שחוות גיבורות נשים הנאלצות לשנות את מגדרן ולהיהפך ל”גברים” בעיני התרבות, רק בכדי לזכות בחיבוקה. מאידך, ועל אף החשש מסטייה מגדרית שמסמנת את הגבר כגיבור ואת האישה כעלמה במצוקה, אימוץ דמויות נשים שמובילות את הקרב בעתות מלחמה (ליטרלית או כאלגוריה) נחשבת לפשוטה יותר.

ז’אן ד’ארק של סרבר היא לא רק קדושה, אלילה ובתולה (בדומה לאלה אתנה), היא גם הרוח האיתנה השוכנת בחוסר שלמותו של החומר, הטרנסג’נדריות הבלתי ממומשת, וסמל החברה המוקצית והשולית שקבעה את מושבה הנצחי בתודעה המיינסטרימית.