אמנות בארץ ביקורת אמנות חדשות אמנות

מברישה נגד כיוון הפרווה. ד״ר גליה בר אור מאתגרת את קאנון האמנות הישראלי במילים ובמעשים

מאת: יהונתן ה.משעל

ד"ר קובי בן מאיר, האוצר הכללי של מוזיאון חיפה לאמנות, הזמין את ד״ר גליה בר אור לכנס "להבריש נגד כיוון הפרווה" (התקיים בתאריך 17.11.2021) שבו ביקש מהמשתתפות להציע כיצד ניתן לאתגר את קאנון האמנות בישראל.

זו תמצית הדברים שהציגה ד״ר בר אור בכנס:

"לא צריך להסתבך בשאלה מה זה קאנון, אנחנו מכירות.ים מהחיים מהו: קאנון האמנות הוא מה שנבחר על-ידי מוסדות וא.נשים שנחשבות.ים למייצגות.ים את האמנות "בהא הידיעה"; זו האמנות שתוצג במוזיאון ישראל, זו תזכה לתמיכת הקרנות הגדולות, זו תירכש על-ידי האוספים הפרטיים החשובים וגם תייצג אותנו בחו"ל. זו האמנות שתנוסח בקטלוגים ובמאמרים מובילים כמי שלכאורה משקפת את הזהות של מה שמכונה, "אמנות ישראלית". אפשר היה בזמנו לראות את סיפורו של קאנון האמנות בישראל, בתערוכה מייצגת של האמנות המקומית באחד מאולמות המוזיאונים הגדולים כמו אלו של מוזיאון ישראל ומוזיאון תל-אביב לאמנות. 

עשרות בשנים כיכבו בקאנון אותם האמנים, מיוסף זריצקי ואמני שנות העשרים כנקודת התחלה, ועד לרפי לביא ודורות שצמחו בעיקר ב"מדרשה". לא נכללה בה אמנות בצלאל המוקדם, וגם לא האמנות החברתית של שנות ה-50. זהו קאנון ישראלי בלי שואה ופליטות, לא ערבית ולא יהודית, בלי טלטלה וכאב, בלי עיירות פיתוח, בלי פריפריה ובלי מאבק מזרחי, וכמובן, כמעט ללא נשים אמניות. נעדרו מהתצוגות שמות שהיו דווקא מוכרים לציבור מעבודות במרחב ציבורי, כמו למשל נפתלי בזם ואברהם אופק. הם הוצגו במעגלים המשניים של שדה האמנות בישראל, אלה שבדרכם אתגרו בהדרגה את הקאנון. למשל, במשכן לאמנות עין חרוד. קשה להאמין, אבל זהו קצה הקרחון לחקר שאלת הקאנון. הנה, מאוד ייתכן שלמרות שבזם ואופק כבר זכו בינתיים לתערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב, בכל זאת קאנון האמנות בישראל עדיין חסום, בדומה לאותה הגברת בשינוי האדרת. ולא שאין מודעות ואין ניסיון לשנות, רק שקשה לזהות נקודות עיוורות בזמן אמת, וקשה יותר כאשר המוסדות פועלים לשמר את עצמם.

נפתלי בזם, בחצר בית המקדש השלישי, 1957 (הטבח בכפר קאסם)

מסתבר שזהו נושא מסובך, ה"קאנון" הזה. הוא לעולם לא מצטמצם לתחום האמנות בלבד ומשתקפות בו משמעויות עומק העומדות בבסיס החברה שלנו. בעיקר, לא פשוט לנתח ולאפיין אותו, מכיוון שיש לו דרכים משונות להסתרג בזהות ושייכות, זיכרון ושכחה, באופן כמעט בלתי ניתן להפרדה. הקאנון מייצג סוג של ידע ואידיאל אסתטי שלמרבה הצער משקף הטיות פוליטיות, חברתיות וכלכליות בתחום התרבות. 

אל ייאוש. דבר אינו סטטי, בעיקר לא בתחום התרבות שהיא מערכת דינמית ומורכבת שכוללת יסודות חליפיים משמעותיים, פרטיים וקולקטיביים. וגם, "לזמן יש שכל משלו", כפי שציין פעם אמן חכם, יחיאל שמי.

אתגרים שהמציאות מציבה יוצרים תנודות בקאנון. ובתשובה לשאלה הפותחת: כן, יש דרכים רבות לאתגר את קאנון האמנות כמו שתי הדוגמאות להלן, שמהוות חלק מהפעולות של בר אור עצמה בעולם האמנות.

עבודה עברית: אמנות ישראלית משנות ה-20 עד שנות ה-90 ,מאת גליה בר-אור. משכן לאמנות עין חרוד, 1998

דוגמא אחת מיוצגת ממש בקצרה באמצעות התפיסה של "עבודה עברית", תערוכה וספר, ואירועים שאצרה בר אור במשכן לאמנות עין חרוד בשנת ה-50 למדינה, במאי 1998. באופן כמעט מתבקש, האירועים התקיימו בעיקר באחד במאי. "עבודה עברית" עסקה בחשיפת מגמות שנדחו על-ידי הקאנון ובשאלה, איזה סיפור מספר הקאנון, מה משותף למה שהודחק לאורך עשרות בשנים, וגם – בשם מה הודחק ולשם מה, ובעיקר: למה דחוף לנו לטפל בזאת. 

ההצעה השנייה של בר אור לאיתגור הקאנון היא דרך פעולות אוצרותיות בחיפה, ב"רציף פירמידה" (2018) וב"באוהאוס חברתי" (חוויה אורבנית בחיפה 2019), שהפכה למושג העומד בפני עצמו. אף שלא הושלמה, הפעולה בחיפה בשיתוף "בתים מבפנים" תוצג כאן כדוגמא עיקרית. זו פעולה שמאמצת אסטרטגיות ופרקטיקות של שיתופי פעולה שמוטמעים ונובעים מהשטח, ו"רשתות" מסוגים שונים שחולקות התנסות ומשתפות ידע ומשאבים. "באוהאוס חברתי" מתקיים במוזיאון עצמו לצד מרכזים שונים ומרחבים של העיר וכל העת, לא רק באירוע פסטיבל. המוזיאון, ולמעשה כל המוסדות ומחלקות העירייה משתפים פעולה. 

הנה, הטכניון שבכרמל ירד לעיר וקיים בפעם הראשונה בתולדותיו כנס בינלאומי בהיכל העיריה בחיפה. ומשתפים פעולה גם האוניברסיטה, קבוצות אתניות כולל חרדים, אגודות אזרחיות וקבוצות חברתיות, וכמובן אמניות ואמנים. 

באוהאוס חברתי, 2018

במקום להשקיע כל כך הרבה בהפצה, שיווק וניתור קהלים, באוהאוס חברתי מציע למוזיאון ולמרכזי התרבות להשקיע במעורבות, העמקת יחסי אמון, פיתוח צורות חדשות של שרשראות ערך (value flows). הכול תורמים ומקבלים ישירות ובסינרגיה.

זו פעולה אינטראקטיבית במרחבי העיר, במוזיאון ובאזורים פריפריאליים שמאפשרת ומפרה יוזמות, צורות ביוגרפיות וקולקטיביות שעולות מהשטח. זו אמנות מסוג חדש, הרי שם רוחש ה"עכשיו": במבע, בארגון החומרים, ברוח, בסאונד ולא במה שכבר נוסח והוכר זה מכבר בקאנון האמנות ובשיח האקדמי. החסמים של המוזיאון הם תמיד המוכר שהוכתר, ובאוהאוס חברתי מציע ליצור תשתית מבזרת מצד אחד ופדרטיבית, כזאת שצומחת מלמטה ומונעת ריכוזיות, מצד שני. כך נוצר קשר ורצף בין מה שמציף השטח לבין השיח. הכוונה ב'שיח' היא לשיח המוזיאלי והאקדמי שמשתתף באורח פעיל בדיון, בחקר פעולה ובהמשגה תאורטית. כל אלה רלוונטיים עכשיו לאמנות בינלאומית, במובנים המאתגרים והאקטואליים ביותר.

הבסיס לאתגור הקאנון הוא, אם כן, בניית תשתית עומק שטוב אם המוזיאון והחוגים הפנימיים של האמנות היו מפנימים לעומק את הפוריות שלה: תשתית מצמיחה של יחס מכבד, מאפשר, קשוב ושוויוני, ובנייה של רשת קשרים רב-תחומית בין אזורי החיים לשיח ולתיאוריה, עם דגש על אמנות עכשווית ושיח מרושת במובן העמוק, שכולל טכנולוגיות עדכניות וכאלו שמעבר להן, כתפישה וכאתיקה. 

מוזיאון שמאתגר את הקאנון פועל ברשת אינטראקטיבית, אמצעיו מגבים יוזמות שנובעות מהשטח, בפעולה משותפת של מוקדים דינמיים. המוזיאון ואמצעיו אינם אקסקלוסיביים משום בחינה. המוזיאון ואמצעיו הם מנוע, דלק וצומת משמעות.

מפת באוהאוס חברתי 2019
יוצרת מפת באוהאוס חברתי 2019: איה אורבך

דימוי ראשי: קולאז' באוהאוס חברתי: יוצרת רונית שני

3 comments on “מברישה נגד כיוון הפרווה. ד״ר גליה בר אור מאתגרת את קאנון האמנות הישראלי במילים ובמעשים

  1. אבי רוזן

    נראה שקאנון חדש ונועז מתפתח ברשת, מאתגר ומיתר את קובעי הקאנון והטעם המסורתי, חכמת ההמון מול זה של ה״גאון״ המסורתי הממוסד.

  2. תודה רבה על המאמר החשוב, המענין והמהנה, שמביע כל כך הרבה מחשבות ורגשות שודאי רבות ורבים מאתנו האמנים חשנו במשך השנים. תודה רבה גליה נפלאה, על הרגישות, האוזן והלב הקשובים והתובנות החכמות .

  3. נשמע ייחודי אם באמת יהיה כך

להגיב על מחיצות זכוכית לבטל