אמנות בארץ חדשות אמנות שיחות וראיונות

"החלום שלי הוא לקחת את האוהל לכל מיני מקומות. תחת הגג שלו ושל האמנות אני יכולה לעשות כל דבר". ראיון עם איילת עמרני נבון לקראת נעילת תערוכתה "אוהל"

'אוהל'

איילת עמרני נבון

ליווי אוצרותי: שיר מלר ימגוצ׳י

גלריה אום אל פחם

האמנית תהיה נוכחת בגלריה עד ה-9/12/2021 בשעות פתיחת הגלריה.

אוהל האירוח שהקימה איילת עמרני נבון בגלריה לאמנות אום אל פחם נדמה מבחוץ כריק. שלט קטן על במת העץ עליו הוא מונח, מזמין בשלוש שפות להיכנס בין כפותיו. בפנים, ממתינה עמרני נבון לאמיצות.ים שיעזו להשיל מעצמןם את הנעליים ואת החוץ ויתמסרו לסיטואציה. 'אוהל אירוח' מכנה אותו עמרני נבון, אבל כשנכנסות.ים פנימה מגלות.ים הזמנה לפעולה, הזמנה למפגש, הזמנה לחוויה.

האוהל שהקימה עמרני נבון אינו גדול, סה"כ 2 מטרים קוטרו והוא וסביבתו עשויים חומרים שנעים בין חומרים בסיסיים לטבע שעבר "אורבניזציה". הצבעים ניטרליים מאוד, העץ מהוקצע, הצמחייה במרפסת האוהל יובאה ממשתלה. יש בזה מן המוכר וגם מן המנוכר; מבנה ארעי ואינטימי בו מוזמנות.ים מבקרות.י הגלריה להתארח, תחת קורת גגה הזמנית של מישהי מסתורית וזרה.

מצב הביניים, הזרות והמבוכה כרוכים גם בהקשר של הגלריה בה בחרה עמרני נבון להציב את 'אוהל'- הגלריה לאמנות אום אל פחם. בימים האחרונים העיר געשה וסערה במיוחד בגלל מאבקים שהגיעו לנקודת רתיחה. עמרני נבון מודעת להקשרים הללו ולמעשה זימנה אותם בעת שבחרה דווקא בגלריה הזו. "הכותרת של האמנות" אומרת עמרני, "מייצרת המון חופש". גם עבורי וגם עבור המשתתפות.ים.

איילת עמרני נבון. מראה הצבה של 'אוהל'. צילום: טל ניסים

ספרי קצת מה קורה בתוך האוהל, אחרי שכבר נעשה הצעד המשמעותי של להיכנס פנימה.

מי שנכנס.ת פנימה מוזמנת לשבת מולי. הוא.יא האורח.ת שלי ואני גם האורחת שלו.ה. אז אני מבצעת כמה פעולות, חלקן מתוכננות וחלקן אינטואיטיביות; אני מלפפת רצועת כותנה סביב אמת היד של האורח.ת, מעניקה אבן טבעית ומבקשת לאחוז בה, שרה שירים עתיקים תוך קירשוק בצדפי הפיקושי שתפורים על דש הבגד שלי, נוקשת, פורמת. תוך כדי הפעולות האלו גם מתפתחת שיחה. אני שואלת שאלות, מקשיבה. זה סוג של טקס.

הפעולות מבוססות על טקס מסוים?

לא. הפעולות אינן קשורות לטקס מסוים, אלא מבוססות על טקסים תרבותיים קיימים שמהם אני משאילה כל מיני אלמנטים. הפעולות הספציפיות שאני עושה נולדו מהרבה ניסוי ותהייה וגם חיבורים ומחשבות על תאוריות פסיכואנליטיות.

איילת עמרני נבון. 'אוהל'. צילום: טל ניסים

למה בחרת דווקא האלמנטים האלו? כמו למשל הבגד שאת לובשת

במוצאי אני חצי תמניה ובאוהל אני לובשת בגד עם רקמה מסורתית תימנית שמאפיינת בגדי ילדים. הצדפים שרקומים על הבגד נקראים פיקושי ומשמשים כהגנה נגד עין רעה. יש ברקמה הזו תמיד א-סימטריה מסוימת שאמורה לבלבל את השדים. לפעמים בזמן האירוח אני נוגעת בדש הבגד, משקשקת ערימת צדפי פיקושי שמונחת בשקיק לידי ולבסוף גם מעניקה צדף פיקושי לכל ילד.ה או מבוגר.ת שמתארח.ת. זה חלק עקרוני באירוח מבחינתי, להעניק מתנה. לפעמים א.נשים מבקשים ממני צדפים נוספים; אימהות מבקשות עבור הילד, עבור האם החולה, עבור בן. בת משפחה.

מעניין. ואיך כל זה קשור לתאוריות פסיכואנליטיות?

הפעולות האלו שאני עושה מעוררות תגובות מאוד אמוציונליות אצל א.נשים. למשל, הליפוף של רצועת הכותנה על אמת היד יכול להזכיר ליפוף של תפילין, תכריחים של המת, חיבוק. פעולת הכריכה מעלה בא.נשים המון סיטואציות רגשיות ורציתי לחקור את זה, גם ממקום של לקיחת אחריות וגם כדי להבין מאיפה הדבר הזה נובע. למדתי למשל, שכבר בגיל ינקות המגע בעור התינוק.ת מעביר את התינוק.ת חוויות פיזיות ומנטליות ומלמד אותו.ה על גבולות הגוף. זה מלמד איפה הגבולות שלו.ה, איפה הגבולות של ההורים ואיפה גבולות העולם.

יש משהו שמאוד מושך אותי בתפקיד של ה"פסיכולוגית". אני יושבת עם אדם ונותנת לו.ה הזדמנות לריפוי ויש משהו חזק בבנייה של המפגש האנושי ומערכת היחסים הזו. לפני הכול אני משתמשת בכלים אסתטיים ואמנותיים, אבל המפגש האנושי הוא לב העניין. אני קובעת את הכללים וההגדרות בתוך חלל האמנות וההקשר האמנותי, זה לא יכול לקרות אחרת מבחינתי.

איילת עמרני נבון. 'אוהל'. צילום: טל ניסים

בחרת להקים את האוהל בגלריה שנמצאת בלבה של עיר ערבית. לאור האירועים הפוליטיים של הזמן הנוכחי, ולמעשה מזה עשרות שנים, קשה להתעלם מהשאלה שמרחפת ברקע – מי בעצם מארח.ת כאן את מי

בחרתי בגלריה באום אל פאחם גם מתוך בחירה מודעת. לא ציפיתי לפגוש הרבה אוכלוסייה מקומית ערבית, אבל בכל זאת קיוויתי שכן. אום אל פחם הרגיש לי כמו מקום זר למרות שהוא בתוך מדינת ישראל. אני מקימה את המקום כדי לארח, בחלל שהוא שלי, אבל מחוץ לאוהל אני מתארחת במקום שהוא לא המקום הרגיל שלי כדי לפגוש א.נשים וקהילה ולהרגיש את הקהילה.

לגבי מי מארח.ת את מי זה מתהפך כל הזמן. הסמלים והאובייקטים שמשמשים אותי בטקס כמו האבן למשל (שהיא סוג של שארית גיאוגרפית) היא מאוד קבועה אבל כאן היא ארעית מאוד. גם האוהל הוא ארעי.

זה מקום רגיש מבחינה פוליטית אבל נשמע שאת לא שמה את הנושא הזה בקדמת הבמה, אלא מתוך שוויון נפש ורצון אמיתי לפגוש. אני מוצאת שבמקרה הזה, דווקא בגלל שהפעולה משוחררת מהצורך להיות "מגויסת" למטרה פוליטית, מתרחשת הפעולה האמנותית הפוליטית.

תראי, היו לי כאן מפגשים עם נשים שבמובהק ביקשו את המפגש עם אישה יהודייה והטקס אפשר להן להרגיש יותר בטוחות. באיזה שלב הן אמרו לי דברים כמו: "אצלכןם יש יותר שוויון ופמיניזם, אצלנו עוד לא הגענו לזה ויש יותר אלימות נגד נשים". הנשים האלו כאילו ביקשו לשמוע מאישה יהודייה איך זה עובד "אצלנו" מהבחינה של כוח ועצמאות נשית. זה אמנם לא היה בקדמת הבמה, אבל עצם העובדה שאני אישה יהודייה גם זימן את המפגשים האלו.

גם המפגש עם הילדים המקומיים היה מפתיע. האחראית על הגנים והכיתות באום אל פחם דאגה שיגיעו לכאן מאות ילדים. היא תיווכה להם את החוויה בכך שסיפרה שבגלריה ישנה אישה שיושבת באוהל "ועושים בפנים נשימות ויוגה". "זה טוב לנשום ולהירגע", היא אמרה להןם וזו באמת פעולה אוניברסלית. אז ההסבר הזה קצת ריכך את המקום הפוליטי. בסוף תמיד מגיעה השאלה אם אני יהודייה, אבל זה בנוסף, לא העיקר.

איילת עמרני נבון. 'אוהל'. צילום: עינת בראונשטיין 

את מזכירה לעיתים קרובות את הכלים האמנותיים שאת משתמשת בהם ואת השפה האמנותית. אדם מן השורה יכול היה לחשוב שיש פה מפגש טיפולי – רוחני או מדיטטיבי. איך היית מגדירה את השפה האמנותית הזו?

אין לי תשובה מסודרת אבל זה מתפתח. עסקתי בעריכת דין הרבה שנים וכשחזרתי למקורות האמנותיים שלי (רישום וציור) הבנתי שכשאני מציגה אותם בחלל אמנותי אני מתקשה "לעזוב" שם את העבודות וללכת. זה מאוד תסכל אותי כי הרגשתי שאני מפסידה את הדיאלוג בין הצופות.ים לעבודות. אז עברתי לעשות הטבעות של הגוף בתוך החומר, כדי שהנוכחות שלי תישמר גם כאני לא נמצאת בחלל התצוגה.

בתכנית שהות שהתארחתי בה בלונדון הקמתי אוהל אירוח ותיעדתי את המפגשים. במקביל, נחשפתי לפעילות של מרכז LADA למיצג בלונדון. העבודות של האמן אדריאן הוולס שעושה פרפורמנס של אחד-לאחד One to One (מחבק, שוטף לאנשים רגליים) מאוד השפיעו עליי. הבנתי שאפשר לקרוא לטכניקה הזו אמנות ושמה שחשוב למפגשים האלו זו הסביבה, הנראות שלה וההקשר של מוסד אמנותי. זה מאפשר לאנשים להתמסר ולהרגיש קרבה, האמנות מאפשרת את זה.

איילת עמרני נבון. 'אוהל'. מראה הצבה.

בהמשך לכך, תספרי קצת על הבחירות האסתטיות של המיצב – מיצג

קודם כל רציתי להיות באזור מעבר. לא רציתי להיות בחלל מרכזי ו"רגיל" של תצוגה אלא במקום מעבר שנמצא בין החללים האמנותיים ואזור המנוחה והאירוח. מבחינת הצורניות של האוהל אני מרגישה שזה אוהל נשי. מבחוץ זה נראה קצת כמו שמלה או אהיל בגלל התאורה הרכה ומבפנים יש תחושה כאילו נמצאים מתחת לשמלה של אמא. אני מנסה לייצר באוהל תחושה אינטימית לצד "ניקיון" של טקסיות מקודשת. האוהל הוקם על במה שעשויה עץ ומוקף באלמנטים מן הטבע: אבנים, צמחים, כותנה. האוהל אינטימי ונועד לשת.ניים אבל יכולות.ים גם לשהות בו מספר מבוגרות.ים או ילדות.ים.

וה"מרפסת" והגינה שמחוץ לאוהל. תספרי גם עליהם

הגינה נולדה מתוך מחשבה של נדיבות ושפע. רציתי שתהיה הרגשה שכולןם לוקחות.ים חלק ומשתתפות.ים. הצוות של הגלריה לקחו חלק מהצמחים הביתה והןם עוזרות.ים להשקות ולטפח את העציצים וגם מכינות.ים מהם תה. דרך הצמחים ושתיית התה מסופרים סיפורים על אבות אבותינו שנהגו להשתמש בצמחים במקום בתרופות. הגינה גם מייצרת מפגש ושיח, היא גם מעשה של נדיבות וגם עומדת כשפה אמנותית בפני עצמה.

איילת עמרני נבון. 'אוהל'. מראה הצבה. צילום: עינת בראונשטיין 
איילת עמרני נבון. 'אוהל'. מראה הצבה. צילום: טל ניסים

האם מצאת במיצב – מיצג הזה את מה שחיפשת?

זו שאלה מורכבת. אני מתייחסת לחוויה הזו כמשהו ניסיוני ומתגלגל. בחודש שאני שוהה כאן שכללתי את הכלי שהוא העצמי- האני. בדומה לשחקנ.ית שהגוף שלה.ו זה הכלי שלה.ו למדתי לעשות את כל הדבר הזה יותר טוב; להיות אינטואיטיבית ולהבין איפה המקום שא.נשים נפתחים אליי, או מה הרגע הנכון להתחבר.

אני לא תמיד האדם הכי חברותי ויש לי חשד שבכל פסיכולוג.ית ואנליסט.ית יש כמיהה לקשר אינטימי, שאולי בדרך אחרת היה לו.ה קשה לקיים. העמדה שאני נמצאת בה במיצג מאפשרת חשיפה אינטימית וחסרת גבולות.

בנוסף התמודדתי עם אלמנט של סיבולת. אני יושבת ברציפות באוהל כבר כמעט חודש בכל שעות הפתיחה לקהל, ולא יוצאת ממנו מרגע שנכנסתי (לא לאכול, לא שירותים). המצב המוקצן הזה כמו הגביר את המסירות לצד ההשפעה על התשישות הפיזית והנפשית.

משהו אחרון שהיית רוצה לחלוק ולשתף?

אני מרגישה לפעמים אאוטסיידרית עם עבודות מהסוג הזה, אני בתוך שדה האמנות אבל אולי אני גם לא. אולי אני במקום בינתחומי. אני לא מורידה מהערך של עבודות אמנות מבוססות חומר, אבל יש חופש עצום בתחום הזה של האמנות ובהגדרה שלו. אני באה מהמקום הכי לא חופשי- עריכת דין- ואמנות היא טריטוריה של חופש מוחלט. תחת קורת הגג של האמנות אני יכולה לעשות כל מה שבא לי, כל עוד זה לא פוגע.

צילום על ההזמנה: ליה נבון

1 comment on “"החלום שלי הוא לקחת את האוהל לכל מיני מקומות. תחת הגג שלו ושל האמנות אני יכולה לעשות כל דבר". ראיון עם איילת עמרני נבון לקראת נעילת תערוכתה "אוהל"

  1. עבודה מופלאה

השאר תגובה