אמנות בארץ ביקורת אמנות

גן הזכוכית. דרור בורשטיין כותב על תערוכתה של דפנה קפמן המוצגת בימים אלו במוזאון פתח תקוה לאמנות

הטקסט 'גן הזכוכית' מאת דרור בורשטיין פורסם במקור בקטלוג 'צמא-מולדת' שמלווה שתי תערוכות יחידה לאמנית דפנה קפמן; 'שורשי אוויר' שמוצגת בימים אלו במוזאון פתח תקווה לאמנות (אוצרת: אירנה גורדון, ננעלת 11/12/2021) ו'אם צמא מולדת את' שמוצגת בימים אלו במוזאון קרייזלר לאמנות, נורפוק, וירג'ינה (אוצרת: קרולין סוון נידל, ננעלת ב-12/12/2021).

'גן הזכוכית'

מאת: דרור בורשטיין

עמדתי בין ענף האורן הגבוה, הצרעות, השיבולים ושאר הענפים והפרחים בתערוכתה של דפנה קפמן ולרגע ניסיתי להבין מהיכן באו כל הצומחים והחרקים שמסביבי. האם ישנו עולם שממנו נלקחו? אולי זה גן. יש גן זכוכית ואלו פרטים מתוכו, ממש כפי שבמוזיאון טבע איננו נחשפים לכל העולם, ועלינו לשחזר אותו מהתבוננות בכמה מוצגים.

אולי האמנית תוכל יום אחד להרכיב גן כזה: מרחב מגונן ושביר, ובו מגוון חרקי זכוכית וצמחיה עשירה, עננים של זכוכית וטיפות זכוכית; ברקים יפלחו את זגוגיות השמַים כמו קווי סדק; אגם שקוף כמראָה, רסיסי טל עם שחר. שמש (זכוכית שורפת) וירח (זכוכית חלבית), יהלומי כוכבים רחוקים.[1]

דפנה קפמן.' גזר קיפח', זכוכית בעיבוד מבער, 2021, צילום: דורון לצטר

"המדיום הוא המסר", והמסר כאן הוא המדיום, הזכוכית. אותן צרעות ופרחים שנקטפו מתוך גן הזכוכית הם, בראש ובראשונה, יצורים חזקים אך שבירים. עדינותם פגיעה מאוד. זכוכית דקה נמצאת תמיד על הסף. בכל מוזיאון לאמנות אסור לגעת במוצגים, אבל כאן האיסור על מגע מקבל ממדים עקרוניים שאינם חיצוניים לעבודת האמנות אלא הם חלק ממנה. השומר בחלל בתערוכה הזו הוא, לכן, חלק מן המיצב. לא יקרה דבר לפסלי עץ, שַיִש או ארד אם יד תיגע בהם, ומגע יד נקיה לא ישמיד גם בד מכוסה צבעי שמן. אבל כאן התחושה הממשית היא שעיטוש, וקל וחומר נגיעה, עלולים להחריב את המוצג.

משמעות הדבר היא שהמבקר כאן צריך לחוש עצמו, בעל כורחו, כמקור של איוּם על מה שיש כאן – ואולי גם על מקבילותיו בטבע. אנו עלולים לשבור לא רק את צרעות הזכוכית אלא את הצרעות. את קרובותיהן, דבורי הדבש (כל הדבורים הן גלגול אבולוציוני של צרעות) כבר אנו שוברים, כמו פילים בחנות חרסינה.[2] ההצעה העקרונית של התערוכה, ובכך גם חשיבותה האקולוגית, היא לחוש כמו פיל בחנות זכוכית. להאט את הצעד. להיזהר. להבין שיש מחיר לשבר: "שברת – שילמת". ההצעה בחלל הזה היא  לא לדרוך כבֵד על פני האדמה", כבקשתו של גארי סניידר.[3]

דפנה קפמן. צילום הצבה בתערוכה 'שורשי אויר', צילום: דורון לצטר

ענף האורן שנמצא כאן יכול להזכיר עד כמה אלימה היא כריתה של עץ. גם הלחם שאנו אוכלים כרוך בתהליכים אלימים, ושיבולי הזכוכית הכפופות כאן כמו בפחד אומרות זאת. במקרים רבים אנו שוברים עצים על מנת לזרוע חיטה ולאכול לחם. בלשון המקרא המילה שֶׁבֶר משמעה גם כמו בלשוננו וגם אסון ("פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", איכה ג, מח) אך גם תבואה, ו"לשבור" משמעו לרכוש תבואה. "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" (בראשית מג, ב). לחיות משמעו לשבור.

צרעות נתפסות עבור רוב בני האדם כאיום עוקצני. אילו היו יודעים על מגוון הדרכים של רבים ממיני הצרעות לחיות באופן טפילי (למשל על ידי הטלת ביציהן על זחלים של פרפראים או בתוכם) היתה תחושת האיום אף מתגברת. אבל בתערוכה הזו, בגלל רחש השבירוּת העולה מכל עבר, תחושת האיום מקבלת הקשר אחר, מפני שעולם החרקים בכללותו, כולל החרקים ה"תקיפים" כמו הצרעות, נמצא תחת איום מצד בני האדם, ואיום זה גדול בהרבה מאיום של עקיצה. על פי אומדנים שונים הירידה במספר החרקים המעופפים בעשורים האחרונים היא בממדים של הכחדה המונית. כשאני אוחז בין אצבעותיי את אחת הצרעות האלה אני יכול לחוש את הכפילות הזאת שבמצבן: אם אשמוט אותה היא תישבר, אבל אם אחזיק אותה חזק מדי היא תדקור את אצבעי עד זוב דם.

דפנה קפמן. מעגל צרעות, זכוכית בעיבוד מבער, 2021, צילום: דורון לצטר

הצרעות מתעופפות כאן במעגל. הן קרובות במראן לצרעה המזרחית המקומית, אך אין לזהותן עם מין מסוים, בהיותן יצורי דמיון (ההבדל בכנפיים, למשל, בולט). בטבע, את הצרעות המזרחיות "יוצרת" המלכה, וכולן בנותיה, אחיות זו לזו. בתערוכה, המלכה היוצרת היא, מן הסתם, האמנית. כלומר, במרכז המעגל הזה, מעגל שאינו שאול מהתבוננות בטבע, עלינו לדמיין את המלכה-האמנית. היא יוצרת את הצרעות כמעין שרשרת, תכשיט שמשובצים בו יהלומי הטבע האלה החיות בקהילות קטנות, בונות להן בתים, לרוב מתחת לאדמה, ודואגות במסירוּת לצאצאיהן. במדרש בראשית רבה (לט, יד) מובאים דברי התנא (יליד המאה השנייה לספירה) רבי יוסי בן זמרא: "אִם מִתְכַּנְסִין כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִבְרֹא אֲפִלּוּ יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִין לִזְרֹק בּוֹ נְשָׁמָה". אפשר לדמיין את עבודתה של דפנה קפמן כניסיון "לזרוק נשמה" ביצורים קטנים אלו ובצמחים. אכן, יש מן הבּריאה במלאכה הזו. בריאת האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" היא קרובה-רחוקה של הבריאה מזכוכית שלפנינו, שהיא, בין שאר דברים, חול.

מלאכת "צורפוּת הזכוכית" הבוראת יצורים מורכבים, תכשיטיים, הולמת מאוד את פלא החרקים. האסטרונום מרטין ריס אמר כי חרק, ויהא זה הזעיר ביותר, הוא יצור הרבה יותר מורכב מכוכב. מורכבות זו ניכרת במלאכת הכפיים הרגישה של האמנית. תחת ידיה יוצאת כל צרעה שונה במקצת. אחת נראית תוקפנית, אחת ענוגה כמעט, אחת מלנכולית, לאחת ארבעה מחושים כמין מוטציה, לאחת אין מחושים כלל… האינדיבידואליות האנושית כמו מחלחלת אל עולם החרקים ומשנה אותו.

הצרעות הן יצורים קדומים מאוד. יש המקדימים את אבות אבותיהן לעידן שלפני כ-300 מיליון שנה, וגם הזהירים קובעים את ראשיתן הוודאית יחסית לתקופה של לפני 200 מיליון שנה. כדאי לזכור זאת, מפני שבתערוכה זו קל לשכוח שרוב המוצגים מתארים יצורים בעלי שושלת עתיקה מאוד. צרעות ועצי מחט התקיימו מאות מיליוני שנה לפנינו ויכלו לשבירותו של העולם. החיטה המבויתת היא צמח שאנו, בני האדם, עיצבנו בצורתו הנוכחית, אך אפילו השיבולת, שזה מקרוב באה, מזכירה לנו עבר בן כעשרת אלפים שנה, אבות קדומים, צורת קיום אחרת.

דפנה קפמן. צילום הצבה בתערוכה 'שורשי אויר', צילום: אלעד שריג

המדיום הוא המסר: מה פשר הדבר, שחרקים ובעלי חיים עשויים כאן מאותו חומר, זכוכית? הדבר מזכיר לי אגדה מוסלמית שבּה מסופר כי מעודפי חומר הגלם ששימשו לבריאת האדם ברא אלוהים את חגבי הארבה.[4] אם הצרעות והפרחים עשויים זכוכית, האם אין משמעות הדבר שעלינו לדמיין גם את עצמנו עשויים מאותו החומר, כלומר כיצורי זכוכית? בגן הזכוכית אין כניסה ליצורים אחרים. עמידה בתערוכה הזו, אם רוצים לעמוד בה באופן משתתף ולא "מבחוץ", מבקשת מן הצופים לחוש זכוכיתִיִים בעצמם. זהו שינוי החיים שאמנות זו מציעה לנו.

לנו, לצרעות ולצמחים יש אב קדמון אחד, וכבר צ'רלס דרווין הבין זאת, לפני 160 שנה. בדמיון הפואטי של התערוכה כדאי שנחוש עצמנו כבנים לאב-זכוכית קדמון אחד יחד עם הצרעות והצמחים. או-אז נוכל לחוש עד כמה שבירים גם אנו, עד כמה איננו "פיל בחנות זכוכית" אלא פיל זכוכית בחנות זכוכית: שִברונה הוא שברוננו.

ספטמבר 2021


[1] במדרש "מאמר ארבעה מלכים" אנו מוצאים: "הרקיע הראשון [הוא] של זכוכית, חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, ועשה [אלוהים] בו חמה ולבנה וכוכבים".

[2] זאת בהנחה המקובלת כי חומרי הדברה הם גורם מרכזי בתופעה הידועה כ"הפרעת התמוטטות המושבה", Colony Collapse Disorder. גורמים אחרים לפגיעה בדבורים הם התמעטות שטחי מחייתן ואֲקָרִית נושאת וירוסים. אגב, יש להניח כי פגיעה בדבורי הדבש מהווה פגיעה ישירה גם בצרעות, שכן יש צרעות הטורפות דבורים.

[3] ראו את תרגומה של סבינה מסג לשירו של סניידר בהליקון 123: שירת הבית / אקו-פואטיקה עברית, אביב 2018.

[4] מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִי, סיפורי הנביאים, מערבית אביבה שוסמן, אוניברסיטת תל אביב 2013, עמ' 99. זמנו של החיבור המאה ה-11 לכל המאוחר.

0 comments on “גן הזכוכית. דרור בורשטיין כותב על תערוכתה של דפנה קפמן המוצגת בימים אלו במוזאון פתח תקוה לאמנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s