אמנות בארץ ביקורת אמנות

הצילום כמכונן זהות מגדרית. על המסר האידיאולוגי- פטריארכלי-חזותי שמועבר בתצלומי כלה

מאת: רוני רענן

מאז שאנחנו ילדות, חונכנו לחייך כשעדשת המצלמה מכוונת אלינו.”Say Cheese!” נשמעת הפקודה מעברה השני של המצלמה וחיוך רחב, גם אם אינו אמיתי, נפרש על פנינו; למדנו להציג את עצמנו למען 'דימוי חזותי'. הדימוי החזותי טומן בחובו אלמנטים חברתיים ותרבותיים, סמלים ו/או מטאפורות, בכדי להעביר מסר אידיאולוגי עבור הצופה. תצלומי כלות, פרקטיקה ספציפית ושכיחה בקרב נשים הטרוסקסואליות בחברה מערבית מודרנית, הם דימויים שמסר אידיאולוגי-פטריארכלי מועבר בהם באופן חזותי, על ידי מערכת סמלית רחבה. לכן, הם עשויים לספק הבנה נוספת בנוגע לתפקידו של מדיום הצילום בהבניית זהות מגדרית.

כלה מתכוננת, צילום: Shutterstock

מראשית ימיו של מדיום הצילום, העמדת דמות אל מול עדשת המצלמה (לדוגמה גבירה עשירה, אדון מכובד או משפחה מלוכדת), הייתה פרקטיקה שנתפסה כמהותית לתוצר פעולת הצילום – התצלום, וזאת מכיוון שחלק ניכר מהתצלומים בימים ההם היוו תחליף מהיר וזול (יחסית) לציורי דיוקנאות. ייצוג של דמות בשעת הצילום (גם אם היא דמות אותנטית) מהווה ״פרפורמנס צילומי״. בנוסף, שימוש בפרפורמנס צילומי מייצג וחושף זהויות שונות, מגדריות ופוליטיות, חותר תחתן ומאתגר אותן. הפרפורמנס הצילומי הראשון משוייך להיפוליט באיאר (Hippolyte Bayard) שהיה, ככל הנראה, האדם השלישי שהמציא את ״הצילום״ במונחים של צילום מערבי. באיאר, שהיה מדוכא מהחלטת הסמכויות הצרפתיות לתמוך בלואי־ז׳אק־מנדה דאגר (Louis-Jacques-Mandé Daguerre) כאבי הצילום, החליט להגיב כאות מחאה בצילום עצמי מבויים. הפרפורמנס הצילומי שלו כאיש מת עם ידיים מוכתמות, מסמל את עבודתו הרבה שירדה לטמיון.

דימוי 1 תצלום עצמי של באיארד, 1840, צילום ויקיפדיה

לקראת שנות ה־20 של המאה ה־20, היה שימוש נרחב יותר בפוטנציאל הטמון בגילום פרסונה בקרב אמניות ואמנים, בכוונה לעורר שאלות ומחלוקות. מרסל דושאן (Marcel Duchamp) שיתף פעולה עם האמן מאן ריי (Man Ray) והצטלם כפרסונה הנשית שלו – Rrose Sélavy. האמנית קלוד קאהון (Claude Cahun), יצרה גוף עבודות חשוב ומשפיע במיוחד כשיצרה צילומים פרפורמטיביים יחודיים בהם היא מציגה דמויות אנדרוגיניות, שאפשרו לה לשחק בתוך ומחוץ לנורמות ולסטריאוטיפים המגדריים של נשיות. סביב שנות ה־70 של המאה ה־20, ׳הפמיניזם הרדיקלי׳ בארצות־הברית ביקש להעלות את התודעה לגבי מבני עומק חברתיים ותרבותיים, המבטאים ומייצרים דיכוי נשים. בתקופה זו אמניות השתמשו, בין היתר, במדיום הצילום כדי להעביר מסרים, וייצרו פרפורמנס צילומי המאתגר את השיח הפטריארכלי השלט. האמנית חנה וילקה (Wilke), אתגרה תפישות לגבי דימוי האשה האידיאלית על ידי גילום דמות גרוטסקטית, כך שדמותה לא נתפסה כאובייקט מושך ואטרקטיבי. גם סינדי שרמן (Sherman), בסדרת הצילומים שלה The Untitled Film Stills (1977-1980), אתגרה את הנורמות המקובלות לגבי נשיוּת, כשהציגה דמויות נשיות קלישאתיות מסרטי קולנוע בכדי לחשוף שנשיות מובנית ומונצחת על ידי דימויים חזותיים. מה שמייחד את יצירתה של שרמן, הוא הפרפורמטיביות הכפולה: היא ממלאה תפקיד של שחקנית המגלמת אשה בסרט קולנועי ובו בעת, ממלאה את תפקיד האמנית המגלמת דמות מצולמת.

סינדי שרמן. Untitled Film Still #21. 1978 | MoMA

משמעות הפרפורמנס הצילומי אצל האמניות הפמיניסטיות אינה בהכרח לייצר דימוי דרמטי או מלודרמטי, אלא לערער ולאתגר את גבולותיהם של מבני זהויות מגדריות ופוליטיות בתוך ועל ידי מדיום הצילום. קיימות צורות נוספות של פרפורמנס, כאלה שאינן מייצרות ריחוק מהמציאות בכדי לערער עליה, אלא דווקא להיפך, נשענות על העובדה כי הצילום חדר אל היומיום. גם הצילום היומיומי, הספונטני והאותנטי (לכאורה) הוא אתר פרפורמטיבי, ונשען על מוסכמות תרבותיות אשר מפקחות עליו ומסדירות אותו.

על אף שתצלומי כלה מיוצרים על ידי צלמות וצלמים מקצועיים, הם אינם נחשבים דימויים אמנותיים ומאידך, הם גם אינם דימויים פרסומיים או דימויים יומיומיים. לכן, יש להבין דימויים אלה כהתפתחות, או אולי מוטב לומר – מוטציה – המורכבת מכל הסגנונות האלה: אמנותיים, יומיומיים ופרסומיים.

בניגוד לאמניות גדולות וחשובות שהתוו את הדרך הקונספטואלית בנוגע לערעור הקונבנציות המגדריות על ידי פרפורמנס צילומי חתרני (כמו קלוד קאהון, חנה וילקה וסינדי שרמן) הפרפורמנס הצילומי בצילומי הכלה אינו מאתגר כלל את גבולות המגדר, בדיוק להיפך.

בכדי להבין את הפרפורמנס הצילומי בתצלומי כלה, אתמקד בהוגה הפמיניסטית, ג׳ודית באטלר, אשר אתגרה את מושג ה׳מגדר׳ כשהמשיגה אותו כתפקיד שיש ליישם. באטלר הבינה שנשיות היא אינה תכונה מולדת ובכדי להשיג את ה"נשיות" יש לעמוד בהגדרות התפקיד המגדרי ולקיים מערך סבוך של פרקטיקות שנועדו לארגן, למשטר, לפקח ולמשמע את הגוף הנשי לכדי נשיוּת "ראויה". מערך זה מטמיע לתוך עורן של נשים, באופן ממשי ומטאפורי את תפקידן המגדרי, ומגדיר את הסובייקטיביות שלהן ואת הזהות שלהן. כל ניסיון לפירוק תפקיד זה, ייתפס כהשמדה טוטאלית של הנשיוּת. מכיוון שמגדר הוא כאמור, תפקיד, הוא לעולם לא יוכל להיות מבוצע באופן מושלם. חוסר השלמות או אי הדיוק בביצוע המגדר, הוא כר פורה לכוחות שממשמעים את הגוף הנשי – כדוגמת תעשיית היופי הצרכנית. תצלומי כלה, אם כן, הם ארטיפקט מורכב החושף בין היתר, את ביצוע תפקיד הכלה כביצוע שאינו חתרני ואף כזה המשריש את הביצועיות (Performativity) הנשית.

כלה מתכוננת, צילום: Shutterstock

ערעור המגדר הנשי? ביצוע כלה וביצוע דראג קווין

התפקידים של ביצוע ״כלה״ וביצוע ״דראג־קווין״ מבוססים על תפקיד המגדר הנשי, אך ביצוע דראג־קווין חותר תחתיו על ידי שימוש באלמנטים מגדרים נשיים על גבי גוף שאינו נשי. בכך, הוא יוצר פרודיה של הטרוסקסואליות הטרונורמטיבית. מופע הדראג־קווין פוליטי במובן שהוא חושף פרקטיקות יומיומיות שבאמצעותן מגדרים מבנים את עצמם, ועוברים הטרוסקסואליזציה (כלומר שיוך המגדר הנשי למין הנקבי ושיוך המגדר הגברי למין הזכרי – ללא עוררין). לעומת זאת, ביצוע ״כלה״ משתמש בגבולות המגדר הנשי בכדי לייצב את עצמו. האישה, בעודה מתכוננת לתפקיד הכלה, עוטה על עצמה סממנים נשיים מוקצנים – תסרוקת שיער, איפור, תלבושת ואינה חותרת תחת מוסכמות הפטריארכיה שממשטרת, מסדירה ומענישה את הנשים הנדרשות לאותן הנורמות, להיפך; ביצוע הכלה מאדיר ומהלל את אותן נורמות הטרונורמטיביות, שתחתן מופע הדראג חותר. ביצוע הכלה הנשען על ביצועיות (Performativity) המגדר הנשי, ממשיך למעשה את הציטוט הכפוי של הנורמות המכוננות אותו.

דראג־קווין משנת 1975, צילום: ויקיפדיה

על אף כל אלה, יש לבחון את הצורך של נשים בהתפקדות לביצועיות נשית ולביצוע תפקיד ״כלה״. הצורך בהישרדות של נשים בתוך חברה ותרבות פטריארכלית, מציע נקודת מבט רחבה ומעמיקה יותר הן על צילומי כלה, פרקטיקה בה הצלם/ת, הכלה, המצלמה עצמה וכן התפאורה, ונוכחות/ים נוספות/ים משמשים כמנגנון הממשטר נשיוּת הטרוסקסואלית, והן על תצלומי כלה, כתוצרי פעולת הצילום המשמשים כארטיפקט ממשטר לנשיוּת הטרוסקסואלית. ״הישרדות״ כותבת אורלי לובין, חוקרת מגדר, ספרות ותרבות חזותית, ״היא עצם קיום הנשים התרבותי״ (לובין, אשה קוראת אשה 2003, 35). אימוץ של הביצועיות הנשית לצד ביצוע הכלה אולי כרוכים בוויתורים, אך מגלמים בתוכם את הישרדותן של נשים כמי שבאופן תרבותי מתויגות כ״אחר״ על ידי ההגמוניה.

מבט ממשטר- של המצלמה או הכלה?

פעולת הצילום והתצלום המוגמר, הם מבע ביצועי-חזותי ,לכן יש להם כוח ממשטר ומסדיר והם בעלי יכולת לייצר מציאות ולקבע אותה. להיות כלה משמעו לבצע תפקיד – נשים לובשות, תרתי־משמע, את דמות הכלה למספר שעות בכך שהן "מגבירות" באופן חזותי את הדימוי הנשי, ומחצינות סממנים נשיים הטרוסקסואליים: לבישת שמלה מפוארת ויקרה, איפור וסידור השיער באופן שאינו יומיומי על ידי בעל או בעלת מקצוע, ענידת תכשיטים ונעילת נעלי עקב. כשהמצלמה תופסת את רגעי ההתכוננות בביצוע, היא  מייצרת את הקריאה האינטרפלטיבית: ״זוהי כלה״. אינטרפלציות- אופן הכינון והייצור של סובייקט בחברה על ידי רכיבי זהות אידיאולוגיים- מתרחשות בין היתר, במפגש בין אינדיבידואל.ית (הצופה בצילום) לסובייקט אבסולוטי (הכלה המצולמת). אינטרפלציות מאפשרות הכרה הדדית, כשהסובייקט האבסולוטי – הכלה, כנציגת האידיאולוגיה השלטת, מעניקה לאינדיבידואל.ית את רכיבי הזהות שלה/שלו. אך הכלה, בזמן שהיא מתבוננת בתצלומיה, היא גם אינדיבידואלית שמאשרת את זהותה כאשה, על פי ערכי האידיאולוגיה הפטריארכלית.

כלה. צילום: Shutterstock

נורמות שמעצבות תצלומי כלה (ממשטרות, מסדירות, מארגנות ומקבעות את דמות הכלה) הן אותן הנורמות על פיהן נשים יאלצו להמשיך להתקיים כנשים הטרוסקסואליות, בהתאם לדרישות התפקיד המגדרי. לכן, בעוד מופע הדראג־קווין חותר תחת ההטרוסקסואליות וחושף את אי יציבותו של המגדר (הקלות בה מגדרים יכולים להשתנות ולהפוך ממגדר נשי לגברי ולהיפך, על ידי אימוץ סממנים מגדר מובהקים) התצלום, כמבע ביצועי-חזותי המתעד את ביצוע הכלה, דווקא מייצב את ההטרוסקסואליות ביתר שאת.

לסיכום ניתן לומר, שהפרפורמנס הצילומי בתצלומי כלה מייצר קריאה אחידה וכללית ולא קריאה פוליטית-חברתית, אבל למעשה הקריאה הכללית היא-היא קריאה פוליטית-חברתית שמאפשרת להמשיך ולייצר דימויים אחידים של נשיוּת. לכן, יש להבין ולקרוא תצלומי כלות כמבעים ביצועיים חזותיים, המבנים ומשרישים רכיבי זהות אידיאולוגים-פטריארכליים עבור כלות בפרט, ונשים הטרוסקסואליות בכלל.

רוני רענן היא מעצבת גרפית ודוקטורנטית לתרבות חזותית ומגדר בבית הספר לתרבות של אוניברסיטת תל אביב.

דימוי ראשי: Trashing the Dress: The anti-bridal wedding photography of John Michael Cooper

0 comments on “הצילום כמכונן זהות מגדרית. על המסר האידיאולוגי- פטריארכלי-חזותי שמועבר בתצלומי כלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s