אמנות בעולם הכירו את האמנית

נשים ללא גברים, שייכות לאלוהים. על כאב הכמיהה של האמנית האיראנית שירין נשאט

מאת: שירה פרידפרטיג

אחד האלמנטים החזקים ביצירה הוא השקט. דווקא כשסצנה סוערת או רועשת והדימוי החזותי מנייריסטי ומוגזם, הבחירה בשקט מעצימה את היצירה. האמנית האמריקאית ממוצא איראני, שירין נשאט (Shirin Neshat), מגלמת את השקט הזה באופני הביטוי האישיים והיצירתיים שלה. נשאט נולדה באיראן בשנת 1957 למשפחה אמידה שערכיה המוסלמים הדתיים, הלכו והתפרקו לטובת ערכיי המערב: השכלה גבוהה לנשים, פמיניזם ואינדיבידואליזם. נשאט נשלחה על ידי הוריה לארה"ב לאוניברסיטת ברקלי בשנת 1975 ושם השלימה 3 תארים בתחום האמנות. היא נישאה ועבדה יחד עם בן-זוגה בגלריית האמנות האוונגארדית שלו בסוהו בניו-יורק, מבלי שיצרה אמנות. לדבריה, היא חשה שאין לה כל ייחוד בסצנת האמנות הסוערת של העיר.

"Untitled" מתוך סדרת הצילומים Women of Allah, 1995. מתוך האתר feuteu.com

לאחר חמש-עשרה שנות ניתוק ממשפחתה, חזרה נשאט לביקור באיראן בשנת 1990. הביקור היה מטלטל עבורה. בשנות היעדרה מאיראן התחוללה במדינה המהפכה האסלאמית (1979) אשר שינתה לחלוטין את פני המדינה ומראה האנשים, בייחוד הנשים, כפי שנשאט זכרה. כאשר חזרה מאיראן לארה"ב החלה ליצור. גוף העבודות הראשון שלה הורכב מסדרת צילומים שנקראה Women of Allah ("נשות אללה"), פורטרטים של נשים במראה דתי-מוסלמי אדוק ועל פניהן טקסט קליגרפי של שירה פרסית (ולא פסוקים מן הקוראן, כפי שיש הנוטים לחשוב).

"כשאתה לומד להכיר אישה, אתה יכול ללמוד על המבנה והאידיאולוגיה של המדינה שלה", אמרה נשאט באחד הראיונות שנערכו עמה. מנקודת זמן זו והלאה יצרה נשאט עבודות שעסקו כולן בדיסוננס של היותה אמנית ואישה גולה, אשר לדבריה נאלצת להילחם בשני קרבות ושתי חזיתות. האחד, הביקורת שלה כאמנית על המשטר במולדתה והשני, הביקורת של המערב על יצירתה כאמנית איראנית.

Rahim (Our House Is on Fire).– 2013. תמונה מתוך האתר npr.org

הניגוד בין מדינת המוצא שלה, הדתית-מסורתית, לבין החינוך לו זכתה בבית הוריה ושאותו מימשה בשנותיה כאדם בוגר בארה"ב, בא לידי ביטוי גם בסרטים שנשאט יצרה. מחד, הצורך של נשים להיות נאמנות ל"בית הגידול שלהן" ומנגד, הרצון והאמונה שהן זכאיות לחירויות אדם בסיסיות. את הדילמות והניגודים מציגה נשאט פעמים רבות בכמה עבודות במקביל. למשל, עבודות וידאו המוקרנות בו זמנית ומציגות שתי נקודות מבט: גבר ואישה, אור וחושך. הדרמה הגדולה של האידיאולוגיה הדיקטטורית, אל מול השקט של המקרה הנשי האישי.

תפיסת העולם של נשאט היא כזו של אחריות ושותפות גורל קהילתית מתוך חווית המאבק במשטר. נשאט רואה עצמה כדוברת של בני עמה, וכואבת את כאבם של הגולים ככלל ואת כאבה שלה על האילוץ להינתק ממולדתה ובני משפחתה. הגעגועים שלה, לדבריה, הביאו אותה לצלם ולביים את הסרטים שיצרה במקומות ברחבי העולם שהם "דמויי איראן"; כל מה שמזכיר לה את שאבד ונעלם בתהום הנשייה של איראן שלפני המהפכה.

כחלק מרצונה להשמיע את קולן של הנשים האיראניות, שאבה נשאט השראה מהסופרת האיראנית שהרנוש פארסיפור (Shaharnush Parsipur) ויצרה מספר עבודות המבוססות על ספרה "נשים ללא גברים" (Women without Men). ב-2002 יצרה את Tooba; עבודת וידאו בשני ערוצים. ב-2008 יצרה שתי עבודות ווידאו בצבע, Munis וגם Faezeh. בשנת 2009 יצרה נשאט וביימה סרט עלילתי באורך מלא הקרוי על שמו של הספר. על יצירתו, זכתה בפרס אריה הכסף בפסטיבל הסרטים של ונציה באותה השנה, כסרט הביכורים הראשון שלה כבמאית.

"אמנות היא נשק, תרבות היא צורה של התמרדות. חלומותינו נמצאים במקום בו הפחדים שלנו חיים" אומרת נשאט. בכך היא מבטאה את הפחדים העמוקים ביותר של א.נשים, בעיקר נשים, תחת משטר דתי טוטליטרי תוך שהיא מנסה לעורר בצופה מצפון חברתי המודע לחוויית המאבק, שלדבריה עיצב ומעצב את הווייתה כאישה ואמנית הגולה ממדינתה.

אפשר לצפות בראיון עם שירין נשאט כאן

תמונה ראשית: Speachless מתוך Women of Allah, 1996

0 comments on “נשים ללא גברים, שייכות לאלוהים. על כאב הכמיהה של האמנית האיראנית שירין נשאט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s