הֶסְכֵּתִים ודוקומנטרי

איך מבקרים במקום שכבר איננו קיים? הפודקאסט "היום שאחרי המוזיאון" חושף עובדות חדשות על מוסד האמנות

מאת: שירה פרידפרטיג וגילי סיטון

הפודקאסט "היום שאחרי המוזיאון" הוא חלק מסדרת פודקאסטים של "המעבדה" מבית היוצר של כאן 11. הוא מורכב מארבעה פרקים, שבכל אחד מהם משוחחות גיל מרקוביץ ועופרי כנעני על היבטים שונים הקשורים לעולם המוזיאלי. הן שואלות שאלות על פרקטיקות מוזיאליות במהלך ההיסטוריה, ובוחנות לעומק את מושג המוזיאון כמוסד בעל כוח לחולל שינוי.

גיל מרקוביץ היא עורכת תוכן המתמחה בהנגשת תכנים אקדמיים, והגישה בארבע השנים האחרונות את סדרת "המעבדה" (כתבנו גם על הסדרה "המוזיאון לאן" ). לאחרונה נכנסה לנעליה של מרקוביץ רונה גרשון תלמי והיא תמשיך את עבודת המחקר שהחלה מרקוביץ. עופרי כנעני היא אמנית מיצג ומדיה חדשים, וחוקרת בחוג לתרבות חזותית באוניברסיטת גולדסמית' בלונדון.

עפרי כנעעני מתוך עבודה בטייט מודרן

הפרק הראשון של הפודקאסט עוסק במספר נושאים, כשהמרכזי שבהם הוא "הנגשת אמנות לקהל הרחב". מוסדות האמנות ובייחוד המוזיאון השכילו להבין, שהמוזיאון הוא כבר לא "מוצר צריכה" לעשירים בלבד, אלא יכול "להירכש" על ידי כלל הציבור. כדי שמוזיאון יוכל להיקרא "מוזיאון" הוא מחויב, בין השאר, להחזיק, לשמר ולרכוש פריטים לאוסף המוזיאון. על ידי איסוף פריטים ושימורם בסדר מכוון שמאחוריו אג'נדה מאורגנת, המוזיאון למעשה מחנך לטעם מסוים ומעצב דעת קהל. המודעות וההתייחסות לנושאים שקשורים ל"נרטיב המוזיאלי" שמוצג דרך האוסף (נרטיב שמסופר על ידי האדם הלבן, הקולוניאליסט ברובו, הגברי, שמספר סיפור מאוד מסוים) הם חדשים באופן יחסי, ומרקוביץ וכנעני דנות בדרכים שכבר ננקטות כדי ליישם תיקון היסטורי, ולהציג נרטיב עדכני שנוגע לכלל הציבור.

הפרק הראשון עוסק גם במושג או ישות אותו מכנה כנעני "מומחה לאמנות". משמעות המושג נוגעת לתפקידם של אמנים ואמניות ומדריכים ומדריכות אשר משמשים כמתווכים ומתווכות בין הקהל לבין המוצגים, או כפי שמתארת זאת כנעני, "מסייעים לצופים להתגבר על פחד הגבהים" ולהתבונן על המוצגים בגובה העיניים, ולא ממרום "הצוק האמנותי המתנשא". כנעני גם טוענת באותה הנשימה שתפקידם של המתווכים הוא "לנהל את המישטור" של כלליי ההתנהגות הנהוגים והמקובלים במוזיאון.

המוזיאון הלאומי בברזיל לפני השריפה

הפרק השני של הפודקאסט עוסק במקרה השריפה הקטסטרופלי של המוזיאון הלאומי בברזיל שהתרחש בשנת 2018. המוזיאון שהוקם בריו דה ז'נירו בשנת 1818, נחשב למוסד המדעי העתיק ביותר בברזיל. המוזיאון עצמו שכן בתוך מבנה של ארמון עצום בגודלו, והכיל כמות של כעשרים מיליון פריטים במחלקות שונות ורבות. ב-2 לספטמבר 2018 פרצה שריפה קטלנית במבנה, שכילתה כמעט את כל פריטי האמנות שאוחסנו והוצגו בו. הפריטים מעולם לא תועדו או עברו תהליך של דיגיטציה, מה שהעלים כמעט לחלוטין את אוסף המוזיאון מבלי להותיר ממנו זכר. מרקוביץ וכנעני דנות בפרק זה בשאלות מהותיות שהוצפו בעקבות המקרה, כגון: מה קורה כשהמדיניות הממשלתית צופה את פני עתיד אך מתנגדת לזיכרון העבר האימפריאלי או להנצחת תרבויות ילידיות? כיצד לשלב בין הצורך לתעד את העבר, לבין ההכרח להשתמש בטכנולוגיות מודרניות של שימור ודיגיטציה? האם כל תיעוד הוא רלוונטי, או שיש צורך לקטלג וליצור ממנו אינדקס? והאם סיור וירטואלי במוזיאון הוא שווה ערך לסיור במוזיאון עצמו?

הפרק השלישי של הפודקאסט עוסק במאגרים של "ביג דאטה" (נתוני עתק, כמויות אדירות של מידע שמגיע ממקורות שונים) המחברים באופן הדוק בין מאפייני הקולוניאליזם הקלאסי לבין הקולוניאליזם הדיגיטלי, המידעי. מושגים כמו כרייה, ניצול, נישול, יחסים בין מרכז ופריפריה וזכויות פרט, נבחנים הן בהיבט של האימפריאליזם הקלאסי- ה"היסטורי" שנראה שעבר מן העולם, והן בהיבט של הכוחות השולטים בעולם הדיגיטלי. הפרק מביא דוגמאות קונקרטיות מחיי היומיום על תהליכים דיגיטליים, אשר השפעתם מרחיקת לכת עד כדי כך שהם יוצרים פערים פוליטיים, כלכליים ואקולוגיים בין מדינות ותרבויות חזקות למדינות ותרבויות מוחלשות.

תמונה מתוך אתר http://www.mocaplatform.com

הפרק הרביעי והאחרון נוגע במושג שנקרא ה"מוזיאון האלגוריתמי"; מונח המתאר מצב קיים, שבו מוסדות כמו מוזיאונים וגלריות עוסקים באיסוף נתונים לצורך ניתוחם ויצירת סטטיסטיקות. העובדה הקיימת כיום היא שמוסדות אמנות ובייחוד מוזיאונים אוספים מידע סטטיסטי על המבקרות והמבקרים במוזיאון, ומנתחים שאלות כגון: מי הם המבקרים במוזיאון? כמה אנשים מגיעים? באיזה תקופות בשנה? האם יש תערוכות שמוכרות יותר כרטיסים? האם יש יצירות שהמבקרים שוהים מולן יותר? כלומר, לא רק פריטי האמנות משתייכים לאוסף, אלא גם האדם הפרטי שמבקר במוזיאון. האדם הופך מבן אנוש לנוכחות מאוכנת, נבחנת ומקוטלגת לצורך הסקת מסקנות אופרטיביות, ומצטרף לאוסף של נתונים סטטיסטיים במאגרי המידע העצומים שמנהל המוזיאון. חלק מן המוזיאונים מתעקשים על שקיפות בתהליך איסוף המידע ומשתפים בו את המבקרות והמבקרים, וחלקם בוחרים להצניע את התהליך. בהקשר זה, דנות מרקוביץ וכנעני גם בנושא הדיגיטציה של יצירות אמנות במוזיאונים, תהליך ארוך ומסורבל לכשעצמו שנמשך שנים רבות ונבחנות בו סוגיות של תיעוד, שימור ואחסון, על רקע נישול מנכסים של קניין רוחני על ידי גופי ענק כמו גוגל ומייקרוסופט.

עופרי כנעני, you are my statistical body, 2020

"היום שאחרי המוזיאון" מעניק הצצה נדירה, כנה ומאירת עיניים למאחורי הקלעים של המוזיאונים והעולם המוזיאלי. העובדה שמוסדות אמנות כה חזקים לא עוסקים רק באמנות עצמה, אלא גם בהיבטים הגלובאליים, העסקיים, הפוליטיים והתרבותיים שלה (שאינם בהכרח נהירים לנו כקהל המבקרות.ים) מעוררת מחשבה על תפקידם והשפעתם של מוסדות אלו עלינו כא.נשים, ועלינו כחברה.

הפודקאסט בעצם חושף שביקור במוזיאון בכלל ובמוזיאונים אימתניים בפרט, אינו תמים למראה כפי שאולי חונכנו לחשוב. משמח לגלות שלמרות הנתונים המאכזבים לעיתים, מתחילים המוזיאונים להפנים ואף ליישם אסטרטגיות פעולה שקופות, הגונות, ומותאמות יותר לרוח הזמן.