מה הקשר בין הטבע, האדם והאמנות? גילי סיטון משוחחת על ההצלחות והכישלונות של המשולש הפראי

מאת: גילי סיטון

‏על הכריכה האחורית של הספר “העץ” מאת ג’ון פאולס מוטבע הציטוט: “אמנות וטבע אחים הם, שני ענפים של אותו העץ”. פאולס הוא סופר בריטי וב”העץ” הוא מנסח מחשבות וזיכרונות לכדי מסה פילוסופית שעוסקת במשולש הפראי של האדם-טבע-אמנות. בחרתי להתייחס לקטע קצר מהספר, “לחמם” אותו עם מחשבות משלי, ולבסוף ליצור תצריף בין מחשבותיי לאלו של פאולס.

חימום
‏משחר ההיסטוריה הייתה האמנות קשורה בטבע. ‏בתקופה הפרהיסטורית יצר האדם כלים מחומרים שבנמצא וצייר דימויים של בעלי חיים, מערכות כוכבים ואת אורחות חייו. ‏הוא הרבה להשתמש בחומרים שמצא סביבו כדי לקשט, לבנות, ולתעד טקסים או התנהגויות מסיבות מגוונות: אחת כדי “להשתתף” בטבע, שתיים כדי לשרוד בטבע, ושלוש כדי להגשים דחף אבולוציוני עתיק המעודד ייצור אובייקטים לשם עונג ויופי גרידא.
‏אפשר לדון ולהתווכח על מהות תפקידה של האמנות העכשווית בהשוואה לזו הפרהיסטורית, אבל הראשונה עדיין מקיימת את שלושת העקרונות הללו גם היום. כיצד?
‏1. ‏השתתפות בטבע: האמנות מתרגמת, מתעדת, מפרשנת ומחקה את הטבע מתוך רצון לנתח, להבין ולהשתתף במערכת הזו. מספר דוגמאות לכך ניתן למצוא עוד בימי הזוהר של “אמנות אדמה” משנות ה- 70 והשיבה המחודשת לנושאים שנוגעים לטבע ובטבע מבחינה מדעית כגון; הביאנלה האחרונה באיסטנבול שעסקה כל כולה במשבר האקולוגי הנוכחי (נקראה “היבשת השביעית”) או דוגמאות מינוריות יותר כגון מיצבים שעשויים מחומרים ״מארחים״ לבעלי חיים (ציפורים ודבורים) או מחומרים מתכלים (שישתנו עם הזמן או ייעלמו כליל).
‏2. יצר הישרדות: יצירת האמנות עדיין נובעת בבסיסה מצורך קמאי, ראשוני, בלתי מוסבר, אינסטינקטיבי ומוטמע. כל אדם באשר הוא ניחן ביכולות אמנותיות וצורך ביצירה. זה יכול ‏להתבטא בפעולות יום יומיות הכי פשוטות ועד כדי יצירה מודעת של תוצרים לשם ״יופי״ ועונג שאינם שימושיים או הכרחיים לכאורה; חפצי אומנות או עבודות אמנות.
‏3. יצירת חפצים לשם יופי ועונג: יצירה של חפצים לשם יופי, עונג והנאה בלבד, מיוחסת ככל הנראה רק לבני האדם. מחקרים מראים שזני קופים מסוימים או מינים בעלי אינטליגנציה גבוהה הרכיבו לעצמם במהלך ההיסטוריה כלים ‏שימושיים, אבל האדם הוא, קרוב לוודאי, היצור היחיד שיצר חפצים או דימויים שכל מטרתם היא להסב עונג. אין הוכחות חותכות בעניין הזה, שכן לא נותר תיעוד ברור מן תקופה הפרהיסטורית, אך מאז ובמשך אלפי שנים, שימשה האמנות למטרות מסוימות בלבד: פולחן, הערצה, סגידה, תיווך או למידה. רק בשלב מאוד מאוחר בתולדות האמנות, שלב שנתון לוויכוח אבל מיוחס לתקופה המודרניסטית, החל האדם לייצר “אמנות לשם אמנות”. את הדימויים שנוצרו מן המודרניזם והלאה לא ניתן לנתק מהעבר העשיר, המחוות, ההקשרים והדימויים שקדמו לה. גם, או אולי בעיקר “אמנות לשם אמנות”, לעולם אינה מנותקת מן העבר שקדם לה, אלא היא מבטאת את סך כל החלקים שקדמו לה, בנוסף לפרשנות חדשה ורעננה. 

‏המחשבות האלו על היחסים בין הטבע לאדם ולאמנות הן הקדמה לקטע הבא מתוך הספר של ג’ון פאולס. הקטע מתקשר לנקודות שנגעתי בהן, וקובע נקודות חדשות שאתייחס אליהן בהמשך.

ג’ון פאולס, “העץ”, עמוד 31-33:
‏”לתת שמות לדברים זה תמיד במובלע גם לסווג אותם ולכן לקבץ אותם לנסות להשיג בעלות עליהם: אך כיוון שאדם יצור רכושני לעילא, ורוב החברות המודרניות שוטפות את מוחו להאמין שפעולת הרכישה מהנה יותר מן העובדה שהדבר בבעלותך, שחשוב יותר להשיג ‏משהו מאשר להיות בעליו, כיוון שכך-השמות כפשוטם והאובייקטים שהם קשורים אליהם במהרה מעלים עובש. ‏צורך תמידי או כורך דוחק בנו למצוא אובייקטים חדשים ושמות- ובהקשר של הטבע, חוויות ומינים חדשים. אלה הרגילים נעשים דוממים מרוב שגרה, כל כך מוכרים עד שנעשים בלתי מוכרים. ולא רק בטבע הלא-אנושי: תהיה זו איוולת לחשוב, שהגישה שלנו אל בני מיננו נבדלת מן הגישה שלנו לצורות חיים “פחותות” יותר על כדור הארץ”.

“כל אלה הם מורשתו העגומה של המדע הוויקטוריאני, על האובססיה האופיינית שלו למכונות ולשיטות מיון קפדניות. רק לפני ימים ספורים נתקלתי במכתב, שמור במגירה נשכחת, במוזיאון הקטן שאני עובד בו כאוצר. כתב אותו מומחה שרכים ויקטוריאני מפורסם, שהתייחס לכעשרים דגימות שנשלחו אליו מדורסט, שבעיניו של בוטנאי מודרני מצטמצמות לשלושה מינים בלבד. אך הג’נטלמן הזה ראה צורך, במפולת של מילים לטיניות מסורבלות, להקצות לכל דגימה ודגימה סיווג של תת-מין נבדל, כמו היו ילדים שלא הוטבלו, ובהיעדר שמות פרטיים עלולים להגיע לגיהינום. יהיה מופרך להכחיש את הישגיהם העצומים של הוויקטוריאנים בתחומי מדע שפויים יותר, ואינני מטפח כאן פנטזיות לודיטיות, לשנות או להכחיד לחלוטין את המכונה שהללו המציאו.* (לודיטים- Luddites: תנועת פועלי טקסטיל באנגליה של תחילת המאה ה-19, שחבריה הרסו מכונות חדשות במפעלי טקסטיל במחאה על המהפכה התעשייתית הפוגעת בפרנסתם; כינוי למתנגדים לתיעוש ולטכנולוגיה). ויחד עם זאת, היכולת שלנו להבחין ביתרונות המידיים של התעצמות ההכרה של העולם החיצוני, עולה בהרבה על יכולתנו להעריך נכונה את מחירם. מחיר ההבנה של מנגנון הטבע, של ההצלחה הכבירה בירידה לפרטי פרטיו ובמיונו לפי קטגוריות סדורות, מתבטא יותר מכל בתפיסת הטבע של האדם הרגיל, ביכולת שלו או שלה לחיות איתו ולדאוג לו- ולא לראות בו אתגר, התרסה, אויב. השליפה של דבר מה מתוך המציאות הטוטאלית, חיונית למדע לא פחות משהיא חיונית לאמנות; אבל מחוץ לשני התחומים האלו (שבמבחן האחרון, שופטים את ערכה של השליפה בתועלת או ברווח שהיא מניבה למין שלנו), היא משבשת ומגבילה ללא תקנה כל מערכת יחסים ראויה לשמה”.

לקטע הזה של ג’ון פאולס יש מספר נקודות מפתח אך אתייחס לארבע מהןת:

1. הצורך של האדם לסווג ולהעניק שמות נובע מתוך נחיצות לשלוט– הנוהג האנושי לקטלג, לקבץ ולסווג נובע לכאורה מתוך רצון להבין ולהכיר לעומק תחום ספציפי או פרטים מסוימים, אבל לאמיתו של דבר נובע מן הרצון לשלוט במה שזר, אחר ושונה. השיטה המסוימת הזו (שפאולס מייחס אותה לתקופה הוויקטוריאנית) עומדת בניגוד לתפיסה המיסטית שהכל הוא מערכת אחת = הכל הוא אחד. פאולס גם מצביע על הכורח או הצורך להעניק שמות לפריטים בפעולת המיון; עם מתן השם אנחנו קובעות.ים על הפרט בעלות ויוצרות.ים ניכור וריחוק במערכת היחסים (במקום לייצר קרבה ואהדה- מה שמוביל לנקודה השניה שבה הטבע נתפס כאויב וכאתגר). המבט שמחפיף הכול תחת אותה מערכת, מוביל לתחושה שהאדם הוא חלק מן המערכת ולא ישות שנפרדת ממנה. כלומר, סיווג וקטלוג מובילים לניכור וריחוק, וגישה הוליסטית מובילה לתחושת אחדות, אהדה וקרבה.
2. הקיטלוג של הטבע גורם לאדם לתפוס אותו כצורך– האדם רואה בטבע אויב או נתין ופוגע בו במקום לדאוג לו, לאהוב אותו ולהתייחס אליו כביתו- משכנו. האדם מחשיב את הטבע כתופעה מתריסה ומאתגרת (לכן הוא חש צורך למיין ולמשטר אותו) במקום להבין שהוא חלק מן האורגניזם השלם הזה.
3. שליפה של פרט מסוים מתוך מערכת טוטאלית– הטענה הזו מחדדת את המחשבה על הקטלוג והסיווג של פריטים מסוימים מתוך מערכת. זו נקודת המגוז שפאולס חותר אליה, והוא מסמן אותה כמקור השיבוש של מערכת היחסים בין האדם לטבע (ובין כל מערכת יחסים ראויה לשמה). השליפה כפעולה יכולה להיתפס כפי שכבר הזכרתי, כרצון להבין ולהתקרב אל דבר מה או אל פרט מסוים, אך למעשה יוצרת הפרדה וניכור. אם נחשוב על פעולת השליפה בהקשר של המעשה האמנותי, ניתן לשער שהיא נעשית מתוך רצון להאיר, לפרשן, להצביע או לייצר היבריד של הפרט ה”נשלף”. אך גם כאן הבידול של הפרט וניתוק מושגי ופיזי שלו מהמערכת השלמה, עלול לגרום לניכור ולשיבוש של מערכת היחסים שנרקמת בין האמני.ית- האובייקט האמנותי- והצופה. ייתכן שהפתרון טמון ביצירה של מערכת חלופית או מקבילה (מומצאת או אמיתית) שתומכת בפרט ה”נשלף” או, הפתרון שפאולס מציע- חיבור ל”איש הירוק שבתוכנו” (ונמצא בנקודה האחרונה).
4. הרווח שהפרט מניב מפעולת ה”שליפה”– פאולס מייחס את השליפה, הקטלוג והסיווג של פרטים מסוימים מתוך מערכת טוטאלית, לרווח שהפרט מעוניין להניב מהם. למעשה, פאולס אינו עוסק במהות של הרווח אלא רק מדגיש את הכישלון ואת השיבוש במערכת היחסים שגורמת פעולת השליפה, ומציע פתרון בדמות “התחברות” מנטלית ל”איש הירוק” שבתוכנו (פאולס מסביר את מקור המושג הזה בספר, ומשמעו האינטואיטיבי, הבלתי צפוי, שחומק מכל מדידה או הסבר).

בנקודה הזו, ולאחר שבחנו את הקונפליקטים והפתרונות האפשריים, נדמה שהדרך היחידה להפיק רווח אמיתי ממערכת היחסים הסבוכה של אדם-טבע-אמנות, היא לזנוח את הפעולות הנוכחיות ולאמץ חלופיות; להתמקד בהבנה ההוליסטית שכל הפרטים הם חלק מאותה המערכת, ליישם פעולות של הכללה במקום של קיטלוג, לייצר מערכות חלופיות לפרטים הנשלפים, או לא לשלוף כלל ולהתחבר אל ה”לא נודע האינטואטיבי” או במילותיו של פאולס, ל”איש הירוק”. הפעולות שהאדם נוקט כעת (חלוקה ומיון אובססיביים) מיתרגמות ופושות כרעל בכל מערכות היחסים שהוא מקיים; אם זה בינו לבין מינים וזנים ש”פחותים” ממנו, ואם זה כלפי בני אדם שונים שנתפסים בעיניו “פחותים”. הפעולות הללו מובילות בסופו של דבר ליצירת היררכיה מסוכנת בין האדם לבין זנים אחרים, ובין אדם לחברו, כשבפועל כולנו מתפקדים ומתקיימים באופן שווה באותה המכונה האימתנית שאנו מכנות.ים- הטבע.

ניתן להקשיב לשיחה- הרצאה שעוסקת בדברים הכתובים בוידאו הבא. זמן צפיה: 25 דקות

עריכת כתוביות: שירה פרידפרטיג