אמנות בעולם חדשות אמנות

"כל אחד יכול לצלם. אבל צריך גם להבין שצילום שימש שיטות לא-דמוקרטיות". אוצר הצילום החדש של ה-MoMA חושף את עתיד הצילום

מאת: שירה פרידפרטיג

בפברואר 2020 הכריז ה- MoMA (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק) על קלמנט שרו Clement) Cheroux) כאוצר הראשי של תחום הצילום במוזיאון.

בעת ההכרזה, כיהן עדיין שרו כאוצר הבכיר של Pritzker Center בסן-פרנסיסקו. במהלך שלוש שנותיו בתפקיד אצר שרו מספר תערוכות קבוצתיות, כמו גם סדרה של תערוכות יחיד לאמנים כמו לואיס שטטנר ( Louis Stettner ), קרולין דרייק (Carolyn Drake) וווקר אוונס (Walker Evans). בעברו כיהן שרו גם כאוצר הצילום הראשי ב- Center Pompidou (מרכז פומפידו בפריז).

קלמנט שרו

מאז מונה שרו לתפקידו במומה, השתנה הנוף החברתי והתרבותי של ניו-יורק באופן קיצוני בעקבות מספר אירועים מכוננים; מגפת הקורונה, הרצח של ג'ורג' פלויד בידי שוטרים במיניאפוליס, עלייתה של תנועת "BLACK LIVES MATTER" ("חיים שחורים שווים") ותוצאות הבחירות 2020 לנשיאות ארה"ב.

לסלי מרטין (Lesley A. Martin) , העורך האמנותי של מגזין הצילום aperture, שוחח עם שרו בינואר 2021 על השינויים הקיצוניים שחלו בניו-יורק, כמו גם הדרישות החדשות שיושמו במוסדות אמנות, בקרב אמניות.ים ואוצרות.ים, ועל גישותיהןם לדימוי הצילומי.

לסלי מרטין: תוכל לספר על הגעתך לניו-יורק, בתקופה שהייתה ודאי סוריאליסטית עבורך?

קלמנט שרו: התחלתי לעבוד מרחוק עבור המומה ביולי, והגעתי לניו-יורק בתחילת ספטמבר. זו הייתה תקופה מוזרה להשתקע בארה"ב. ניו-יורק לא הייתה ה"ניו-יורק" שציפיתי לה. היה נראה ש"העיר שאינה ישנה" שרויה בתרדמה עמוקה. ציפיתי מאוד להיות בניו-יורק ולפגוש אמניות.ים שאני מעריך ועוקב אחריהןם. חסרים לי במיוחד ביקורי הסטודיו.

מה שהדהים אותי במהלך אותם חודשים ראשונים בניו-יורק היו חזיתות החנויות שכוסו בדיקט. ב-1920, בדיוק לפני מאה שנה, אז'ן אטז'ה (Eugène Atget)  צילם את חלונות הראווה מזכוכית, שהיו אז חדשים יחסית בערים המודרניות. אטז'ה אמנם צילם את התמונות האלו בפריז ולא בניו-יורק, אבל במשך מאה שלמה חלונות ראווה של חנויות סימלו את הקפיטליזם. משהו השתנה בשנים האחרונות הודות לאינטרנט, כיון שהמוצרים מאוחסנים בעיקר במחסנים גדולים בפרברים רחוק מן העין. כעת, עם כל החלונות האלו המכוסים בדיקט בחודשים האחרונים, בייחוד במהלך שבוע הבחירות, הרגשתי שאני עד לסוף של משהו. מעין מוות סימלי לצורה ויזואלית ואגרסיבית מאוד של קפיטליזם.

מרטין: נראה שהתופעה הזו מתקיימת במקביל לתהליך הנוכחי, שבו חיינו נחווים במלואם דרך מסכים.

שרו: בדיוק. כיום יש לנו גישה שונה מאוד לחפצים.

יוג'ין אטגט, חנות, שדרות גובלין, 1925

מרטין: הגעת לניו יורק בתקופה פוליטית ייחודית- לא רק מגפה מתמשכת אלא גם מחאות "חיים שחורים שווים", הבחירות ותוצאותיהן, וחשבון נפש כללי ביחס לאופיו של "החלום האמריקאי". מהן המחויבויות של המומה לשקף את האירועים הנוכחיים ובאיזה אופן אתה חש שעמדה זו תשפיע על עבודתך?

שרו: זהו נושא שאני משוחח עליו כמעט בכל יום עם הקולגות שלי. באופן אישי, באמת שנדהמתי ממה שקרה בוושינגטון DC ב-6 בינואר השנה (*הסתערות והתפרעות של מפרי סדר בבניין הקפיטול). זה היה רגע טראומתי וחשוב שמוזיאון כמו המומה ישקף רגעים כאלו. אנחנו כמובן מתכננים לטווח רחוק יותר מאשר המידיות של אירועים אקטואליים, אבל אין ספק שלאירועים אלו תהיה השפעה ארוכת טווח על הפרויקטים העתידיים שלנו. אני מאמין שמוסד כמו המומה חייב להוות מקום שבו עקרונות דמוקרטיים מוגנים ומשוקפים. צילום הוא מדיום דמוקרטי. כל אחד יכול לצלם ובאותה תשומת לב לפרטים. באותה הנשימה צריך להבין שצילום היה כלי שרת בידי שיטות לא-דמוקרטיות. קולוניות לדוגמה, השתמשו בצילום כמכשיר שליטה. צילום הוא רק כלי, הוא לא מהווה בעצמו גורם מפלה או גזעני. הצלמ.ת הי.וא האחראי.ת שלא להשתמש באופן גזעני או לא-דמוקרטי במדיום.

אידה מולונה, חיי עיר, 2016. עבודתה של מולונה הוצגה בתערוכה "להיות: צילום חדש 2018"

מרטין: בכתיבתך ובמחקריך אתה נמשך לעיתים קרובות לצורות עממיות של צילום- גלויות, פפראצי, צילום רוחני. מהי דעתך על המתח בין "אמנות גבוהה", אשר באופן מסורתי לא הכירה בגישות צילום עממיות, לבין תפיסתך את הצילום כמדיום דמוקרטי.

שרו: צילום הוא מדיום עממי. אף פעם לא חשבתי על צילום כאמנות בלבד. תמיד היה מתח בין גבוה לנמוך, בין ההיבט הדמוקרטי בצילום לבין ההיבט האמנותי. זה מה שמעניין אותי במדיום. הסוגיה הזו של צילום ככלי דמוקרטי היא מאוד חשובה בהקשר של חיינו בתקופה הזו.

אנחנו חיים בעולם שמתאפיין באלימות. האלימות של המגיפה, האלימות של שינוי האקלים, האלימות של תסיסה אזרחית ופוליטית, שכוללת את האלימות שבהקמת חומות. אלימות של גזענות מערכתית, אלימות משטרתית והסירוב לגנות את אלו האחראים. אני מדבר על האלימות שמכחישה זכויות שוות לקהילה הלהט"בית, האלימות שבסירוב לקבל תוצאות של בחירות דמוקרטיות, האלימות שהסעירה את הקפיטול. בהקשר זה, עבורי, חשוב יותר מתמיד לחזק את ריבוי הקולות השונים, שהוא עקרון הליבה של העקרון הדמוקרטי. אנחנו צריכים לאשר מחדש את העיקרון הדמוקרטי: הנחיצות של פלורליזם, שוויון ומגוון.  אלו הנושאים עליהם אני משוחח עם הקולגות שלי רוקסנה מארוצ'י (Roxana Marcoci), שרה מייסטר (Sarah Meister) ולוסי גאלון (Lucy Gallun). התחייבנו להתמקד ב"שאלת המגוון", וזה יהיה לב תכניתנו בשנים הבאות.

ויטו אקונצ'י, איזור ביטחון, 1971. צילום: שונק-קנדר. עבודתו של אקונצ'י תהיה חלק מ"בחירת אמן": יטו ברדה- רפסודה (קרן ג'.פול גטי. מכון המחקר של גטי, לוס אנג'לס)

מרטין: האם תוכל לתת לי כמה דוגמאות קונקרטיות, כיצד אתה מיישם את ההתחייבויות האלו, הן מבחינת מחלקת הצילום והן מבחינת המוזיאון כולו?

שרו: כאוצרים במוזיאון, יש לנו שלושה כלים: לבצע רכישות (להרכיב אוספים), להציג תערוכות ולעורר שיחות ודיונים ציבוריים. בכל אחד מאלו, נכוון לגיוון הן מבחינת הצלמים איתם נעבוד והן מבחינת שיטות הצילום אותן נאצור. אוסף המומה מגדיר עצמו כבר זמן רב דרך הקאנון של הגבר המערבי הלבן. דברים החלו להשתנות עוד לפני כניסתי לתפקיד ואנחנו נמשיך ונגביר את מגוון הקולות בשנים הבאות. נושא זה יהיה לב תכנית הרכישות שלנו. הנושא מתחבר גם לתחומי העניין הפרטיים שלי. הגיוון של הצלמים והצלמות שנאצור חייב לקרות במקביל לגיוון בשיטות הצילום. היסטוריית הרכישות של המומה שמה דגש מיוחד על הדפסי צילום, כפי שהתאפיינו על ידי צלמים כמו אנסל אדמס (Ansel Adams) לדוגמא, אשר האמין שההדפס הוא הביטוי הסופי של ההמחשה על ידי הצלם. אדמס עבד בצמוד לבומונט ניוהול (Beaumont Newhall), כשנוסדה מחלקת הצילום במומה ב-1940. צילום קיים באופנים רבים יותר מאשר רק הדפס יפה וממוסגר. צילום קיים בחלל ציבורי, על מסכים, כמיצג. צילום קיים גם כספרים. עלינו להתמודד עם זה כיון שאנחנו נמצאים בתוך מה שהיסטוריון האמנות ג'ורג' בייקר (George Baker) הגדיר בשנת 2005 כ"שדה מתרחב" (“expanded field”) של הצילום. אנחנו רוצים לעשות יותר בהיבט של דיון ציבורי, רכישות ותערוכות.

קת'רין אופי, להיות ולהיות, 1991. עבודתה של אופי נרכשה עבור האוסף של מומה ב-2020. (באדיבות הפרויקטים של רגן, לוס אנג'לס ולימן מופין, ניו-יורק, הונג-קונג וסיאול)

מבחינת תערוכות, במאי אנחנו עומדים לפתוח תערוכה שתיקרא "פוטוקלאביסמו: צילום ברזילאי מודרני, 1946-1964". שרה מייסטר היא האוצרת והמיקוד הוא על São Paulo’s Foto-Cine Club Bandeirante, תנועה מדהימה עם צלמים חשובים כמו ג'רלדו דה בארוס, תומאז פארקאס וגרטרוד אלטשול (Geraldo de Barros, Thomaz Farkas, Gertrudes Altschul). התערוכה מדגישה את הדינמיות יוצאת-הדופן של הסצנה הברזילאית המודרנית שבין שנות הארבעים והשישים, ומשכתבת פרק שלם בהיסטוריה של מודרניזם וצילום.

מרטין: אתה רואה בחובבנות הזו רלוונטיות לעיסוק שלך?

שרו: כן, זו דרך נוספת לחשוב על מודרניזם. בדרך כלל אנחנו מדברים על מודרניזם דרך המאסטרים הגדולים הלבנים, כמו לסלו מוהולי-נג'י, מאן ריי ואלכסנדר רודצ'נקו (László Moholy-Nagy, Man Ray, Aleksandr Rodchenko). זו דרך לחשוב מחדש על רעיון המודרניזם כחלק ממעגלי האוונגרד האירופאי, שהופץ גם במקומות נוספים כמו מועדוני צילום חובבניים.

אנדרה קרניירו, מסילות, 1951. עבודתו של קרניירו תיכלל ב "פוטוקלאביסמו: צילום ברזילאי מודרני, 1946-1964"

מרטין: כל זה תואם לטענה שהעלית כאן בהתחלה, שזו תקופה שצריך לחשוב בה על פלורליזם של קול וצורה יחד. כמו שאתה ודאי יודע, לאוצר הצילום הראשי במומה יש מוניטין של "כס השיפוט של הצילום", כנקודת מבט יחידה המגדירה מה חשוב בצילום. האם אתה מעוניין לפרק את התפיסה הזו?

שרו: המצב היום שונה מאוד. כדאי לבחון מחדש את רעיון "כס השיפוט" בהקשר היסטורי. בשנות השישים והשבעים, למומה הייתה עמדה הגמונית. זה היה אחד המוזיאונים היחידים שהייתה להם תכנית צילום. זה לא שונה אם אתה משווה את עמדת המומה במהלך תקופת הכהונה של ג'ון זרקובסקי (John Szarkowski’s) עם העמדה של מגזין אפרצ'ר, שכפי הנראה היה אז המוציא לאור היחיד של צילום. כעת, יש את MACK (מאק) ואת STEIDI (סטיידל) ועוד הרבה הוצאות לאור קטנות.

אני שמח לפתח תוכנית שמכוונת לשמור על פלורליזם. אני מאוד מודע לכך שקולי הוא יחיד בין רבים. הדור הקודם של אוצרים והיסטוריונים, שהיה פעיל משנות השישים ועד שנות השמונים, ניסה להגדיר את הייחודיות, את הסינגולריות, את המיוחד במדיום הצילום. הדור שלי מעוניין הרבה יותר בביטויים רחבים ומגוונים של צילום, במקום להתעניין בייחודיות שלו. אין עולם צילום יחיד אלא מספר עולמות, שמתקיימים בהקשרים וצורות שונות. מהעממי לאמנות, מניו-יורק למקסיקו ולאגוס. המטרה שלנו היא לנסות לשתף את המירב מצילום על צורות הביטוי השונות שלו ולא לנסות להגדיר מהו צילום.

מרטין: בהמשך לכך, חזון האוצרות של המומה הוגדר כבר מזמן על ידי אותם קולות גבריים בודדים, מניוהול לאדוארד סטייכן (Eduard Steichen), זרקובסקי ופיטר גאלאסי (Peter Galassi), אפילו שזה לא סוד שנעשתה הרבה עבודה קשה על ידי אוצרות כמו סוזן קיסמאריק (Susan Kismaric) וננסי ניוהול (Nancy Newhall), אשר אצרה את אותו מספר תערוכות במומה כמו בעלה, בומונט.

הזכרת את עבודת חברות צוות הצילום של המומה; מארוצ'י, מייסטר וגאלון. האם אתה רואה את הדרך בה תרומתן קודמה לאחרונה, כחלק מהמאמץ המתמשך להבטיח שיהיה שיתוף של "הכס", אם יש כזה? כלומר שיש למעשה הרבה "כסאות"?

שרו: כן. הכול נוגע בחלוקת אחריות, עבודת צוות ושיתופי פעולה. אני זוכר מכתב מאנרי קרטייה-ברסון (Henry Cartier-Bresson) לסטייכן, אשר בו קרטייה-ברסון מברך את סטייכן על התערוכה "משפחת האדם" (1955). קרטייה-ברסון כתב לסטייכן שהוא היה "מנצח נפלא". הוא השתמש במילה הצרפתית chef d'orchestre (מנהל התזמורת). כך אני רואה את תפקידי כאוצר ראשי, במיוחד בשלוש השנים הקרובות שבהן לוח האירועים כבר נקבע.

אם כבר מדברים על סטייכן, יש נטייה כמובן לשים את זרקובסקי כנגדו. ההיסטוריה של הצילום נעה תמיד על ציר ביניהם- שני קטבים שונים של צילום; אחד מאוד פופולרי והשני יותר רעיוני. זה כאילו שאת.ה נאלצ.ת לבחור צד אחד כנגד האחר, במקום לאמץ גישה הוליסטית לצילום.

"משפחת האדם", 24 לינואר, 1955-8 למאי, 1955. צילום: עזרא סטולר. ארכיון המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק

מרטין: לאור זאת, אני סקרן מאוד לגבי איזה חלק בהכשרה שלך, כאוצר להיסטוריה של הצילום, אתה חושב שכדאי שתשכח או תשחרר- מאילו רעיונות אתה מעודד אחרים להרפות על מנת להתקדם?

שרו: אני היסטוריון. הדבר החשוב ביותר עבורי כיום הוא לא לשכוח את העבר, אלא לעבוד עם העבר. זו יותר שאלה של אי-למידה, או אולי המילה הנכונה, בה השתמשת קודם, לפרק. העניין הוא לא לשכוח, אלא לנסות לפרק את הקאנונים של היסטוריה אשר נכתבה כמודל מאוד קולוניאלי והטרו-פטריארכלי. הכול נעשה בכוונה למצוא דרכים לפרק את המודל. זה הכרחי, חלק גדול מאוד ממה שעלינו לעשות בשנים הבאות. אנחנו חייבים להיות דרוכים יותר להבדלים. זה העתיד של המומה.

וונדי רד סטאר, מספר קטלוגי 1950.74, 2019. עבודתה של רד סטאר נרכשה עבור אוסף המומה ב-2021.

את הריאיון בנוסחו המקורי ניתן לקרוא במגזין המקוון לצילום aperture