את הגלריה הזו גילינו ממש לאחרונה והיא המקום המעניין ביותר לאמנות בתל אביב

מאת: גילי סיטון

“הגלריה ללימודי אפריקה” בתל אביב היא ככל הנראה הגילוי המפתיע והמעניין של השנה. לקראת סיומה של שנה כאוטית בה התמודדנו עם עליות ומורדות כלכליים, חברתיים ובריאותיים, טוב היה לפגוש בגלריה יציבה ומבוססת שפועלת בתחום שעדיין נמצא בחיתוליו בארץ- אמנות אפריקאית מסורתית ועכשווית. 

הגלריה מתקרבת בצעדי ענק לשנתה העשירית, אך רק לאחרונה נחשפנו לפעילותה החשובה ולסיפור שעומד מאחורי הקמתה. הקונספט והמיקום של הגלריה, גם הם מפתיעים ובלתי שגרתיים. רוב הגלריות ומוסדות האמנות פונים או נמצאים בקומת הרחוב ומאכלסים חלל עצמאי משל עצמם, אך הגלריה ללימודי אפריקה פועלת דווקא בקומת משרדים של בניין קומתני בתל אביב. 

כשנפלטים אל הקומה ה-22 בה ממוקמת הגלריה, נגלה נוף עוצר נשימה המשמש רקע לעבודות אמנות אפריקאיות מקוריות, או כאלו ששורשיהן נטועים ביבשת אפריקה. אלו משתלבות על קירות קבועים וניידים בחללי העבודה המופרדים ובחלל המרכזי. את הרעיון של שילוב אמנות בתוך חלל עבודה יום יומי, יזם איש העסקים איתן סטיבה. סטיבה הוא אחד ממייסדי עמותת ‘קרן רמון’ ושמו נודע לאחרונה בהקשר של נסיעתו המתגבשת לחלל המיועדת לסוף שנת 2021. סטיבה מעורב כבר עשרות שנים בפרויקטים חברתיים ותרבותיים משמעותיים, וביניהם גם הקמת הגלריה. 

שיתופי פעולה אמנותיים- עסקיים נחשבים לרווחים יחסית בשנים האחרונות, והגלריה ללימודי אפריקה מצטרפת לשורה של מוסדות שאימצו את הקונספט. רק לאחרונה נחשפנו לשיתוף פעולה דומה בין איש העסקים סטיב נסימה ואוצרת האמנות הוותיקה סוזן לנדאו כשהחליטו לפתוח חלל אמנות משותף בתל אביב תחת השם “נסימה- לנדאו”. בשונה מהאופי המסחרי המובהק של “נסימה-לנדאו” או תערוכות שמוצגות באופן זמני או קבוע במבני משרדים, הגלריה ללימודי אפריקה ממוקמת בצומת דרכים שונה ומסקרנת: היא עוסקת באופן בלעדי באמנות אפריקאית, מקיימת צביון שאינו מסחרי, משלבת בין חשיפה ציבורית לאמנות פרטית, מפגישה נשות ואנשי עסקים עם אוכלוסיות מוחלשות, ומאתגרת את העין והלב דרך נושאים ומהלכים אמנותיים מורכבים. 

את הגלריה אוצרת ומנהלת מאז הקמתה עידית טולידאנו. טולידאנו היא בוגרת תואר שני באמנות אפריקאית מ SOAS וכיום דוקטורנטית בבית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב וב –SOAS אוניברסיטת לונדון. טולידאנו הוזמנה לפני כמעט עשור על ידי סטיבה להקים את הגלריה מהיסוד, ומאז היא “חוקרת את הבניית הידע במערב אודות היצירה האפריקאית” דרך נושאי התערוכות בגלריה.

פגשתי את טולידאנו לשיחה מרתקת על ההיסטוריה המטלטלטת של יבשת אפריקה, על הקשרים של אז והיום בין אפריקה והמערב, על התיקון ההיסטורי שטולידאנו מובילה דרך ניהול והפעלת הגלריה וכמובן, על אמנות והקשר ההדוק שלה לחיי היום יום. 

הגלריה קיימת כבר לא מעט זמן. מאיפה הכל התחיל?

בהחלט, הגלריה מתקרבת בצעדי ענק לחגיגות העשור. בשנת 2010 איתן (סטיבה) החל לעסוק ב “Impact Investment” שמשמעותו דרכי השקעה מהן כולןם מרוויחים; כלומר משקיעים בתחום אחד שמשפיע על תחום אחר ומיטיב אתו כמו קהילה, סביבה וכדומה. איתן ייסד את קרן Vital Capital במטרה לשתף פעולה עם גופי פיתוח בינלאומיים במדינות מתפתחות, והשקיע במיוחד באפריקה.

איך נוצר ביניכם החיבור שהוביל להקמת הגלריה?

בשנת 2011 לימדתי באוניברסיטת תל אביב קורס שנקרא “יצירה אפריקאית- מבט מערבי”. איתן פנה לראשת החוג לאפריקה בזמנו פרופ’ גליה צבר, ושאל אם יש מישהי שעוסקת באמנות באופן כללי כדי לאצור גלריה. לא היה לי ברור בהתחלה מה הקונספט של הגלריה, או מה שיתוף הפעולה הזה יניב, אבל מה שצמח בסופו של דבר זו גלריה שכל הזמן מבררת ובודקת את מצבה של היצירה האפריקאית מול ההוויה הישראלית.

מעניין מאוד. איך ה”בדיקה” הזו נעשית בפועל?

כל הזמן מעסיק אותי עד כמה המבט וההבנה שלנו רחוקים ממה שהיצירה הזו מייצגת באמת.

המבט המערבי כן? כלומר אנחנו מסתכלות.ים דרך פילטר מערבי, שמגביל את ההבנה שלנו לגבי היצירה האפריקאית.

בדיוק. פילטר גברי, לבן, קפיטליסטי. צריך משקפיים אחרות כדי לגלות תרבות ויצירה באפריקה.

בעיר דקר למשל שנמצאת בסנגל, מתקיימת מאז שנות ה-60 ביאנלה לאמנות. יש שם כפר אמנים שבנוי מביתנים ומאכלס כמאה סטודיואות לאמנים שיכולים לבוא לעבוד שם. המדינה מספקת את כל זה. בעבר 60% מהתקציב של המדינה היה מיועד לתרבות.

וואו. זה אחוז ממש גבוה. כמעט פנטסטי

מאוד. היום התקציב נמוך בהרבה והביאנלה ממומנת על ידי גופים מערביים, שזה בעייתי בפני עצמו. יש עוד המון ביאנלות ברחבי אפריקה, ורובן ממומנות על ידי גופים מערביים ממשלתיים ופרטיים.

ואפרופו חיבורים בין אפריקה והמערב. איך איתן ואת החלטתם על החיבור בין משרדים לגלריית אמנות?

איתן אמר שהוא רוצה לעשות את החיבור בין סביבת עבודה לאמנות, והאדריכל אסף גוטסמן שאחראי על עיצוב המשרדים, הציע שהוא יעבוד בתוך גלריה. כל המהלכים האלו- ההיכרות שלי עם איתן, ההחלטה להקים את הגלריה וההקמה עצמה קרו ב- 2011.

אז היה קונספט והיה גם מקום לתצוגה. מאיפה הגיעו העבודות?

היה לי חודש להקים את התערוכה הראשונה. הסתובבתי בין אספנים ישראלים וביקשתי מהם עבודות לתערוכה, והם לא הבינו מה האינטרס שלהם להלוות לי אותן, כיוון שלא הבינו מי הולך לראות את זה.

מי באמת רואה את העבודות אם זו קומה של משרדים?

עוברים פה מלא אנשים שאינם משדה האמנות. רוצים לדעת, קוראים את הטקסטים, שואלים שאלות. יש צמא אדיר לצרוך אמנות באופן כללי ואת האמנות הזאת באופן ספציפי.

האנשים שעובדים במשרד היו בעצם הקהל הראשון שנחשף לתערוכה. מה היו התגובות שלהם?

רוב האנשים שעובדים כאן עובדים עם אפריקה אבל לא מכירים אותה לעומק. הם מגיעים לעיר הבירה, נוסעים למלון ואז נוסעים למשרדים אחרים. זה מאוד מקובל לזוז ככה, וגם נמנעים מלהסתובב בכל מיני מקומות כי זה מסוכן.

הקהל המתבונן הוא גם פונקציה בהחלטות שלך?

לחלוטין. אני מרגישה שאני מתווכת את התרבויות האלו וממש מלמדת להסתכל.

איך זה בא לידי ביטוי בתערוכות?

התערוכה שהייתה השיעור הכי מאלף מבחינתי נקראת “חדשות קינשאסה” שזו התערוכה שהביאה אותי להבשלה. זו הייתה התערוכה הרביעית בגלריה.

מה היה בתערוכה הזו שהרגשת ככה?

התערוכה התחילה מביקור של אספן אמנות אפריקאית בשם מאיר לוי, שאוסף יצירה עכשווית מקומית אפריקאית. היצירות שהוא אוסף הן מסוג היצירות שאי אפשר לקרוא בכלים מערביים. רוב היצירות של האוסף נמצאות מאוחסנות בבריסל, והיום הרבה מוזיאונים בעולם מחזרים אחריו כדי להציג אותן. 

בזמנו, הוא סיפר שיש לו ככל הנראה את האוסף הגדול בעולם של “האסכולה של קינשאסה”- אסכולה שבעצם מתפתחת ברחוב. אין כמעט מחקר על האסכולה הזו, זה סגנון שמתחיל מהרחוב ומדבר עם הרחוב. את הציורים האלו תולים למכירה על העצים בחוץ. התלייה של היצירות האלו בבית הגיעה מהבלגים ששלטו באזור המון שנים, ולאט לאט הסגנון ספג את המאפיינים המקומיים. דרך היצירות האלו מבטאים ומספרים את החוויות הכי יומיומיות של האנשים.

ומה קרה בתהליך של הקמת התערוכה? 

חצי שנה אחרי הפגישה עם מאיר (לוי) דיברנו שוב, וקיבלתי ממנו צילומים של העבודות. אני זוכרת שהתלבטתי איזה עבודות לבחור, ואמרתי לו שאני לא כל כך אוהבת את העבודות מבחינה אסתטית. מאיר כתב לי משפט שהולך איתי עד היום: “זה לא ממש משנה מה את אוהבת”. באותו רגע הבנתי שהציורים האלו הם ביטויים יצירתיים של אנשים, ושזה ממש לא משנה אם יש לי חיבה אסתטית אליהם. 

מה זה אומר?

הנושאים של הציורים נעים בין עיתונות צהובה לביקורת חברתית נוקבת, וזו הדרך שלהם לספר מה קורה. אחרי שבחרתי מה להציג היצירות הגיעו לפה בארגזים, וכשפרשתי אותן בגלריה הבנתי שאני לא בטוחה איך להתמודד איתן. אלו יצירות בוטות, קשות, צבעוניות מאוד. זה היה גם היה קונטרסט חריף לעיצוב של הגלריה, וגם לא רציתי שאנשים שמכירים את הציורים האלו מהרחוב יתרגמו את זה כ”זבל”.

ההתלבטות העמוקה שלי הייתה אז איך לתווך את הדבר הזה מהרבה בחינות ורבדים. לדוגמא, הציורים האלו מוצגים באפריקה כשיש מוסיקה ברקע. אם הייתי יכולה, הייתי מציגה את העבודות גם כאן עם מוסיקה.

“חדשות קינשאסה” נשמעת כמו תערוכה שמכילה עולם שלם. איך מרכיבים תכנית אוצרותית לגלריה שעוסקת בנושא אחד לכאורה, אבל בעצם מציגה נושאים כל כך נרחבים?

הקו המנחה שלי הוא כל הזמן לבדוק את היצירה האפריקאית לאור ההוויה הישראלית. האתגר שמוביל אותי הוא לשנות את המבט המערבי מהיסוד, ואני מרגישה שאני במסע סיזיפי שיוצא נגד המבט האקזוטי על אפריקה. בהיבט הפרקטי קיימות שתי מורכבויות עקריות בחברה הישראלית שאנחנו מתעלמים מהן, ושנוכחות במבט על התרבות האפריקאית:

המורכבות הראשונה נוצרה בשנים שהיינו בקשרים טובים עם אפריקה- או במילים אחרות, כשחשבנו שנוכל “לחנך” אותם. ישראל היוותה סמל לשחרור העם (בשנות ה-50) וסמל למדינה נטולת מסורת קולוניאלית. ישראל חשבה שהיא תוכל לשנות את מאזן הקולות באו”ם אם היא תאמץ את מדינות אפריקה, מה שכמובן ירד לטמיון במלחמת יום כיפור. בפועל, יש דור של בני שנות ה- 50 -60 שממש גדלו באפריקה או שהוריהם הביאו מתנות מאפריקה, ויצרו חיבה ואמפתיה ליבשת, לצד גזענות עמוקה.

המורכבות השנייה נוצרה אחרי המשבר של מלחמת יום כיפור. המשבר הביא לכך שבמשך 30 שנים לא היה קשר עם אפריקה, או עם אנשים בעלי צבע. השחורים היחידים שפגשנו היו מאתיופיה, וגם הם הופנו ליחידות מגורים שהפרידו אותם חברתית. בכל התקופה הזו החברה הישראלית לא נחשפה בכלל לתרבויות האלו, מה שהוסיף לחיזוק האקזוטיציזם.

אחת הדרכים להתמודדות עם האקזוטיציזם (שמשמעותו היא שאפריקאים הם פרימיטיביים) היא ייצור נרטיבים היסטוריים שמועברים דרך אמנות. האמנות האפריקאית שהוצגה עד היום היא אמנות אתנוגרפית ולא היסטורית. את האמנות האפריקאית העכשווית תופסים כאילו שאין לה היסטוריה, וחשוב לי לייצר נרטיב היסטורי דרך האמנות.

עד עכשיו התייחסנו לאמנות אפריקאית שנוצרת על ידי גברים. מה לגבי אמניות נשים באפריקה?

מאוד קשה למצוא נשים אמניות באפריקה. אישה לעולם לא תגלף מסיכה, פסל, או תיצק בברזל בגלל שזה קשור לכוחות אמונתיים, דתיים ונסתרים. הכוח הזה היה משויך פעם לנשים והגברים נטלו מהן את הטכניקות האלו, בטענה שהן לא יכולות להשתלט עליהם. זה מתבטא במיוחד בכל מה שקשור לעבודה עם אש. נשים הן מאוד עוצמתיות וחזקות באפריקה, ולעיתים קרובות הן גם מעורבות בשלטון. זה שוב מבט נורא מערבי, אבל מבחינתן זה לא נחשב ביטוי של כוח לעשות את המלאכות האלו, אלא אפילו ביזוי. כיום יש יותר נשים אמניות פעילות, אבל כיוון שאמנים היום נדרשים להיות נוודים (נשים מבתים מסורתיים אינן יכולות לנדוד) קשה להן לקחת חלק בשדה האמנות הבינלאומי. בעקבות כך הן מתקשות להתפרנס מיצירתן, מה שמביא רבות מהן לוותר על יעודן.

אני מרגישה שלמרות שדיברנו הרבה, רק גירדנו את פני השטח של הנושאים המעניינים האלו. נשמע שנדרש המון ידע והרבה פתיחות וגמישות מחשבתית כדי להבין את התרבויות האלו דרך אמנות. מה לגבי הקהל הישראלי בתוך המערך הזה?

איכשהו השלמתי עם זה שהקהל הישראלי לא רץ לראות אמנות בגלריות, או שהוא לא רץ לכאן. מי שהגיע לכאן פעם אחת יבוא שוב, אבל אני עדיין חושבת שכששומעים את צירוף המילים “אמנות אפריקאית” יש איזו רתיעה. אנשים חושבים שהם יראו רק מסכות ודברים מעץ, ואלו בהחלט מוצגים, אבל בהקשר ההיסטורי שלהם. 

המטרה ששמתי לעצמי היא לשנות את המבט שלנו. אני מאוד שמחה מההתעוררות וההתעניינות ביצירה האפריקאית, ובמקביל חוששת מהרגע שה”טעם הפופולרי של החודש” יעבור למקום אחר. הייתי מאוד רוצה לשנות מהיסוד את המבט המערבי הזה, ושזו לא תהיה אופנה חולפת. הייתי רוצה שיבינו שהיצירה האפריקאית נובעת ממניעים שונים וגם אם היא אינה קולעת לטעם שלי, היא ביטוי של הצורך האנושי הכי בסיסי.

דימוי ראשי: שרי בנגה, “סקינה כועסת”. מתוך התערוכה “חדשות קינשאסה”. צילום: ליאוניד פדרול