'האם זה הכל'
שוני ריבנאי
אוצרת: שלומית דרור
נולובז חלל שיתופי לאמנות
נעילה: 12/12/2020
שוני רבנאי מציג בימים אלו תערוכת יחיד חדשה בגלריה נולובז- חלל שיתופי לאמנות בתל אביב. התערוכה של ריבנאי מעניקה הצצה פרספקטיבית על עבודתו מעשרים השנים האחרונות. ריבנאי עוסק כיום בעיקר בציור, אבל בתערוכה הנוכחית הוא יצר מיצב אשר כולל פיסול, אובייקטים מטופלים וגם ציור.
ברכות על התערוכה. למה בעצם להראות את כל העבודות האלו ולא רק את הציורים שבהם אתה עוסק כעת?
תודה. בעקבות משבר הקורונה והדיכאון הכלכלי, הקיומי והמתח הפוליטי הרגשתי שככל שאקח דברים מתקופה ארוכה יותר, ייווצר משהו יותר עכשווי. רציתי שמי שיכנס לחלל יפגוש "אותי" אבל שתמתין לו גם הפתעה. לא רציתי להראות בשלב הזה רק את הציורים שאני עובד עליהם, למרות שאני במסע ממש טוב איתם.
בדרך כלל עושים מהלך פרספקטיבי כאשר חולפות הרבה שנים של יצירה. איפה הכול התחיל?
ב 1975 התחלתי ללמוד במחלקה לאמנות בבצלאל, והתקופה הזו מאוד השפיעה עליי. בשנתיים הראשונות העבודות שלי שוחחו עם רישומים אנטמולוגים שעשה אבי כחלק ממקצועו. אבי חקר באופן נרחב חרקים שפוגעים בחקלאות, והיה רושם מתוך התבוננות במיקרוסקופ את איבריהם. מאוד התעניינתי בצורות הלא ברורות האלו. בתום השנתיים הראשונות נחשפתי לאמנות של ג'וזף בויס שהשפיעה באופן גורף על העשייה האמנותית בבצלאל. התרשמתי בעיקר מאיך שהוא מיקם את עצמו כפרסונה סלבריטאית, כגורו וכאיש נערץ. באותו רגע החלטתי החלטה מאוד משמעותית עבורי- החלטתי שהאמנות שלי תהיה התחפשות והמחזה של דמות האמן.
איך זה התבטא בפועל?
הגעתי לבצלאל עם חליפה ותסרוקת שביל בצד, ושומר ראש ועיתונאים וכל ההופעה. דדי בן שאול היה אז ראש המחלקה לאמנות והתייחס לפעולה הזו מאוד ברצינות. הוא ליווה את הפמליה שלי ואותי לסיור במחלקה כאילו הייתי איש חשוב ומכובד. לימים, המיצג הזה הוצג שוב במוזיאון תל אביב כחלק מתערוכה שאיגדה עבודות משמעותיות של שנות ה-70 באמנות ישראלית.
ואחרי כל השואו והרעש הזה, בעצם עזבת את האמנות לכמה שנים טובות.
נכון. גם בגלל וגם בזכות השואו הזה נשביתי בקסמי מקצוע הפרסום, ונהייתי ארט דירקטור. לא נמשכתי בכלל לפן העסקי או השיווקי של המקצוע, אלא בעיקר ליצירתיות שנדרשה ממני. בהמשך עבדתי בארה"ב ולבסוף חזרתי לארץ.
ואז ממש כמו ידוען אמתי גם עשית קאמבק לשדה האמנות. איך זה קרה?
הרגשתי שאני מאבד עניין במקצוע שלי. פגשתי אמנית צעירה שרצתה לעבוד בפרסום ואמרתי לה שלא תעשה את זה. ההבנה והחזרה לאמנות קרתה בשבריר שניה ולמרות שעוד דשדשתי בתחום הפרסום, התמסרתי לבסוף לחלוטין לעבודה בסטודיו.
והיום אתה עוסק בעצם בציור שניתן לכנותו ציור מופשט, בעל אלמנטים צורניים אמורפיים. למעשה חזרת באיזשהו אופן לעסוק בצורות הלא ברורות שאביך היה רושם.
בשנים האחרונות אני באמת רק מצייר. למרות זאת, כשפרשתי לנגד עיניי את כל מה שעשיתי ב- 40 השנים האחרונות לקראת התערוכה, התחוור לי שאני תמיד חוזר ועוסק באותם הנושאים. שנים ליוותה אותי התחושה שאני מתפזר ביצירה, והגילוי הזה הניח לגמרי את דעתי. הבנתי שכל מה שאני נדרש לעשות עכשיו זה לעבוד מתוך שחרור. באופן פרדוקסלי, דווקא מרגע שהבנתי את זה אני עוסק רק במדיום אחד.
אז מה מוביל אותך כשאתה ניגש לצייר?
קודם כל לעשות דברים אחרת. כלומר הרבה אמניות ואמנים עוסקים בנושאים ובטכניקות שאני עוסק, אבל חשוב לי להרגיש שאני מחדש משהו- שאני מוסיף משהו לשולחן הזה. מבחינת התמה של הציורים, מובילות אותי מחשבות שקשורות לארגון וסדר של חומר ואנטי חומר, של אנרגיות וחזרתיות. כשאני מסתכל על העולם ובוחן אותו דרך פריזמה של מיקרו או מאקרו זה נראה אותו דבר. התמונה שמתקבלת ממבט של טלסקופ על החלל או של מיקרוסקופ על מולקולות היא זהה, וזה משהו שהוא מרתק בעיניי.
מבחינה טכנית כאשר אני ניגש לקנווס אני מתחיל בטקסטורה מסויימת, בצבע או בצורה מסוימת ובסופו של דבר נוצר דיאלוג בין האלמנטים בציור.
וכשאתה מצייר הבד מתוח על הקיר או על הרצפה?
הבד מונח על הרצפה ואני עובד עליו מהרבה כיוונים. כך אני גם נמנע מנזילות, וגם אין לציור זווית מוגדרת. אחרי שאני מסיים העבודה יכולה גם להיתלות באופנים שונים.
אם נחזור לתערוכה הנוכחית שלך שבה מוצגים מגוון אובייקטים ולא רק ציור, הייתי אומרת שיש פה בהחלט עדות לאלמנט ההתחזות שהזכרת קודם. האובייקטים בחלל- הפסלים על הרצפה למשל, או העבודה "הנה אני" שהיא מן צלב שבץ-נא, מתחזים ומסמנים משהו אחר. הייתי אומרת שהם מתחזים לחפצי פולחן דתיים. הפסלים על הרצפה מזכירים חלק מתפילין, מקלות העץ נדמים כמטה של מנהיג דת או מלך, וההצבה של צלב ה"הנה אני" מרפררת גם לארכיטקטורה נוצרית.
במקביל קיימת המחשבה שהמוזיאון או הגלריה הם היכל הקדושה של האמנות. כאן בתערוכה החפצים מאותתים לצופה שהוא נכנס להיכל של קדושה, גם דרך הסממנים הדתיים הליטרליים וגם מעצם המעמד האמנותי של התערוכה.
תראי, אני מתעסק בחפצים שמכילים אנרגיה, ותמורות של אנרגיה, ומעבר של אנרגיות. החפצים הם מכלים ממשיים של אנרגיות ותחושות אנרגטיות שלוקטו באקראי מעשרים השנים האחרונות של היצירה. אז ההתעסקות המרכזית בתערוכה היא אכן בדימויים מהסוג הזה, שבסופו של דבר מתלכדים למיצב אחד.
את העבודה "הנה אני" לדוגמא עשיתי בשנת 2001 כשהחלטתי שאני חוזר באופן מוחלט לשדה האמנות. היא גם מדמה פאזל או שבץ-נא, וגם מתכתבת עם עבודה דומה שעשיתי לפרויקט הגמר שלי בבצלאל, בו חתמתי את שמי על קיר ענק ממדים. המטה המעוטר מהעץ הוא כמו מטה של אפיפיור, או סמל קלאסי של מלכים ושל מנהיגות. הצבעונית על המטה לקוחה בכלל מטקסטורה של בד יהודי ובד דמשקאי. המכלים של התפילין מזכירים את סלע ה"כעבה" השחור במכה.
אז אפילו הסמלים הדתיים המזוהים לכאורה, מתחזים לסמלים דתיים אחרים. מעניין
ומהמקום שאתה נמצא בו היום, איך תיראה התערוכה הבאה שלך?
בתערוכה הבאה יהיו ציורים בלבד. בעקבות הקורונה החלטתי להתמיד בציורים גדולי ממדים מתוך תובנה שאנחנו חיים עם חווית צפייה קטנה ומצומצמת. אנחנו צורכים דימויים על מסכים קטנים, וכשפוגשים עבודות גדולות ממדים הן יכולות להכיל את הצופה, ואז יותר משהן ציור הן כמעט סביבה.
זה יפה. מילות סיום?
הרבה שנים עסקתי והתמודדתי באמנות עם הדימוי והמחשבה של איך אנשים תופסים אותך, ואיזה סיפור הם מספרים לעצמם עליך. היום אני משוחרר מהמקום הזה ואני מכנה את הציורים שלי "Non Story". הסיפור היום הוא אסון בעיניי. אני מאמין שבתקשורת העתידית יהיו פחות מילים ויותר אנרגיות.
