שיחות וראיונות

"היום אני מתענגת על הציור. פעם הייתי נאבקת". לילי כהן פרח-יה מציגה תערוכת יחיד חדשה

"כל השריטות ורודות"

לילי כהן פרח-יה

אוצרת: כרמית בלומנזון

מקום לאמנות בקרית המלאכה

לילי כהן פרח-יה מסורה לציור ולרישום כבר 15 שנים. למעשה, היא מסורה להם הרבה יותר מכך. כהן פרח-יה למדה אמנות במכללת רמת גן לאמנות (שנסגרה בשנות ה- 90) ולאחר מכן המשיכה להתמקצע בציור ורישום במדרשה לאמנות ואצל האמנים אורי ליפשיץ והרולד רובין ז"ל. 

בתערוכת היחיד החדשה שלה "כל השריטות ורודות" מציגה כהן פרח-יה ציורים גדולים ובינוניים על נייר פרגמנט, הדפסי מונוטייפ בפורמט מאורך וציורים על בד. נושאי הציור חוזרים על עצמם בואריאציות שונות ומשלבים בטכניקה פראית ואינטנסיבית דמויות נשיות, פרחי ואגינות, שברי טקסטים ולעיתים הדבקות חבויות של קעקועי פרחים ונצנצים. זו אינה תערוכת היחיד הראשונה של כהן פרח-יה, אך נדרשו ממנה לא מעט שנים כדי לגבש ולייצר גוף עבודות קוהרנטי. 

בסוף הכל מסתדר. אקריליק על בד. צילום: יובל חי

"אחרי שלמדתי לא יכולתי לעסוק בציור כי ילדתי ועזרתי לבעלי בעסק" מספרת כהן פרח-יה, "ואז בגיל 40 בערך חזרתי לצייר. למדתי ברעננה בסוג של חוג ובסוף השנה הצגנו את תערוכת הגמר. האמנית והאוצרת גילית פישר הגיעה לתערוכה הזו, ראתה את העבודות שלי ונוצר בינינו שיתוף פעולה. אז שכרתי לראשונה סטודיו בתל אביב. לאט לאט נכנסתי לתוך עולם שלא הכרתי, החלטתי שאעבוד בסטודיו ויהי מה שיהיה. מאותו רגע עבדתי בטירוף. זה רק חיכה לצאת החוצה". 

ומה קורה אחרי שהתחלת לעבוד בסטודיו? איך העבודות מגיעות לעולם הגדול? 

אחרי שהכרנו גילית לקחה אותי לפתיחות של תערוכות והכירה לי אנשים מהתחום. בשלב מסוים גילית עזבה את האמנות ואני שכרתי סטודיו חדש בקרית המלאכה בתל אביב. הכרתי את שכנתי דאז שרי גולן והתחלנו לעבוד יחד. היא לימדה אותי איך לחלק את הזמן שלי וגם הפגישה אותי עם אנשים מהתחום. התהליך הזה מאוד מיקד אותי ולאט לאט נכנסתי לירידים ותערוכות בארץ בחו"ל דרך גלריה "המשולש". 

אדמיניסטרציה זה לפעמים לא פחות חשוב מהאמנות עצמה. אבל אותנו מעניינת האמנות. מה תהליך העבודה שלך בציור או רישום? 

כל פעם שאני מציירת זו סוג של הרפתקה. אני תולשת רצועות נייר מגליל גדול והן תמיד עקומות וקרועות. אחר כך אני מניחה בספונטניות נייר או כמה ניירות במקביל על הקיר של הסטודיו ואז מתחיל המסע. הנושאים של הציורים יכולים להיות מושפעים ממשהו שעבר עליי בבוקר כמו משפט שמישהו אמר, או שיר ששמעתי. 

מראה הצבה. צילום: אבי אמסלם

בפועל נראה שאת נמשכת לאותם נושאים. אפשר לזהות אלמנטים שחוזרים על עצמם כמו דמות אישה, פרחים, לפעמים נצנצים וגם טקסט. במבט מהיר ניתן לקבוע שיש בסגנון הזה משהו מפרידה קאלו וגם גרשוני. איפה את ממוקמת בתוך המערך הזה?

אפשר לראות בעבודות שלי הרבה אמניות ואמנים, בהחלט. אבל אני מרגישה שהקו שלי, בעיני עצמי ומתוך מקום של בגרות, יותר מזוהה היום. בתוך הציורים יש את הסיפור שלי. לא בהכרח כזה שיש לו התחלה וסוף אלא סיפור שלוכד רגע. יש את השיר של שלמה ארצי שנקרא "זה מה שנשאר" בו הוא אומר "רק כמה רגעים, הרבה בדמיון, מעט בחיים". הציורים שלי הם כמה רגעים, ויש בזה המון אמת מבחינתי.

יפה. ולגבי הטכניקה עצמה, נראה שיש רטיבות בכל מקום. הנייר כאילו ספוג במים גם מבחינת הצבעים עצמם שנוזלים וגם הדמויות נראות רטובות. מה העניין להעמיס כל כך הרבה חומר על נייר כל כך דק?

אחרי שעבדתי עם נייר פרגמנט קטן רציתי לעבוד בפורמט יותר גדול, והזמנתי גלילי נייר מחו"ל. הגלילים שהגיעו היו של נייר שלא הכרתי. אני דמיינתי בעיני רוחי מן שקף והנייר הזה הוא חלבי וחלק, אז מרוב אכזבה תלשתי אותו וקימטתי, זרקתי על הרצפה והלכתי הביתה. למחרת בבוקר נכנסתי לסטודיו ופתאום נתקלתי במה שהשארתי אמש. הנייר המקומט והזרוק היה יפיפה, הוא נראה כמו פסל תלת ממדי והתאהבתי בזה מיד. שוב קימטתי וקרעתי ושפכתי צבע, הפעם באופן מודע, והמשכתי לעבוד. אני עדיין עובדת על הניירות האלו ומציגה אותם. אני מאוד מרוצה מהטעות הזו.

נייר הצפרדע הפך לנסיך. ובכל זאת כמויות החומר האלו ושום דבר לא נספג

מבחינתי הנייר סופג הכל. אני כועסת עליו, אוהבת אותו, מתענגת עליו. אני רושמת עליו את כל מה שעל ליבי. מבחינה טכנית אני זקוקה לשכבות ואוויר בציורים. זה משהו פנימי. אני לא יכולה "לסגור" ציור אלא חייבת שיישארו שם קצוות לא פתורים וזה קורה כמעט בהתחלה. אני לא מחכה שהציור יתייבש. מעניין אותי לראות מה יוצא בתוך הערבוב הזה וגם אם העבודה נקרעת או נפצעת זה לא מפריע לי.

כל השריטות ורודות. צבעים מבוססי מים על נייר. צילום: יובל חי

למרות שהציור מאוד בוצי ניתן עדיין לזהות שאת משתמשת באותה פלטה של צבעים

נכון. המכחולים שלי לא נקיים בדרך כלל, יש תמיד פחם בהישג ידי ולמעשה אני לא עובדת עם פלטה בכלל. חוץ מזה אין לי גוונים כחולים בסטודיו. הרבה שנים צבע שחור היה דומיננטי בעבודות שלי ואז הבנתי שיש פה משהו שאני צריכה לחקור. החלטתי לראות מה קורה בלי הצבע השחור והמרתי אותו בוורוד. הכי וורוד שיש

זו עדיין חוקיות מסוימת להמיר צבע אחד בצבע אחר, אבל מתוך החוקיות הזו נראה שנוצר מקום לגילויים חדשים. גם לנושאי הציור יש איזו חוקיות פנימית כמו דימוי הפרח שחוזר על עצמו

הפרח הוא היופי הנשי בהתגלמותו וגם דימוי של וגינה. זה סמל של נשיות והנשיות מאוד נוכחת בעבודות מבחינתי. אני אמא לארבע בנות וגם זה כוח נשי שמשפיע עליי ומניע אותי ביצירה. אז למרות הספונטניות בעבודה והלכלוך יש גם איזה רוך נשי. בתוך השחרור והכנות אני רוצה גם להכניס משהו יפה, משהו אסתטי.

מה אסתטי בעינייך בפעולה הזו?

שבתוך הסערה פתאום פורחים פרחים קטנים קולאז'יים, או משהו מנצנץ. שמופיע טוויסט חבוי בעלילה. אני מרגישה שבפעולה הקטנה הזו מתבטאים הנשיות והרוך ושזה גם חלק מהאלמנט הרגשי שמדבר לנשים באמנות שלי. 

ואם כבר אסתטיקה, ספרי קצת על אופן התלייה של העבודות בחלל. חלקן תלויות לגובה עד התקרה, חלקן כמעט נוגעות ברצפה וחלק ממש פרושות לרגלינו. 

התערוכה מתזכרת את אופן העבודה שלי בסטודיו במהלך הסגר. היה לי פרץ של עבודה והגעתי לסטודיו יום יום. בגלל הנחיות הסגר, כרמית (בלומנזון) לא יכלה להגיע לסטודיו אז הייתי שולחת לה צילומים של העבודות. הסטודיו היה מלא מהרצפה ועד התקרה בעבודות שעבדתי עליהן במקביל וה"הצבה" של העבודות מאוד דומה למה שקורה כאן. זה לא נראה בדיוק אותו דבר כמובן, אבל זה מושפע מאופן העבודה שלי בסטודיו. בנוסף היה דיאלוג וכימיה מעולה עם כרמית בלומנזון האוצרת. היה בינינו ממש חיבור נפשי וזה כמובן סייע לאופן התליה ולנראות של התערוכה.

המיתולוגית. צבעים מבוססי מים על נייר. צילום: יובל חי

על הקיר ליד פתח הכניסה תלויים מספר הדפסי מונטייפ של פרחי ואגינה, דמויות בעלי חיים וגם טקסט בצבעי אדום ושחור. אני מנחשת שאת המונטייפים לא עשית בסטודיו. איפה הם נעשו?

כשנגמר הסגר נסעתי לסדנת ההדפס בכברי ועשיתי שם את ההדפסים. העבודה על מונוטייפ שונה מהעבודה על נייר. הפורמט הוא קטן יותר ואני עובדת בישיבה. כשאני מציירת זה רק בעמידה. במונוטייפים בניגוד לציורים יש הפתעה מסוג אחר שנובעת מתוך הטכניקה והעבודה על הפורמט, וגם לדימויים יש נראות אחרת.

לסיכום אומר שלמרות שדיברנו הרבה, מלווה אותי תחושה שלא פיצחתי במאה אחוז מה בדיוק קורה בתערוכה. אני מקבלת את הרושם שלמרות ההסברים המפורטים והמחשבות, לא מאוד חשוב לך שיבינו או יפצחו את הפעולות שלך. כלומר אין פה איזה מסר סמוי או סאב טקסט. פשוט חשוב לך לעשות ולחוות ולהרגיש תוכדי עבודה ובסוף גם יוצאת מזה תערוכה.

זה נכון. אני מרגישה איזו בגרות מבחינתי ואני עומדת במאה אחוז מאחורי התערוכה. הלוואי שיתאפשר לי לעשות עוד הרבה אמנות ושאנשים יראו אותה ויחשפו אליה. הכי חשוב לי זה להמשיך ולרגש. האמנות שלי היא לא משהו נשגב ולא הייתי רוצה שיתפסו אותה ככזו. לא מדובר פה באטמוספרות וכוכבים, אלא בחיים עצמם. 

התערוכה תעמוד עד ה- 28/11/2020 (כולל)

0 comments on “"היום אני מתענגת על הציור. פעם הייתי נאבקת". לילי כהן פרח-יה מציגה תערוכת יחיד חדשה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s