"הקסם האמיתי נובע דווקא מהדברים שאינם מתוכננים". אנה פרומצ'נקו חוקרת את היעלמות הדבורים בתערוכה חדשה

"245"

אנה פרומצ'נקו

אוצר: יאיר ברק

גלריה ברוורמן תל אביב

תערוכת היחיד החדשה של אנה פרומצ'נקו "245" חולשת על שני מפלסי "חלל הפרויקטים" בגלריה ברוורמן. לפני פחות משנה היגרה הגלריה הוותיקה ממשכנה הסמוך לתחנה המרכזית הישנה לגבול יפו, וכעת מצויים בה חלל תערוכות מרכזי שפונה לרחוב, וחלל פרויקטים המארח תערוכות מתחלפות בירכתי הגלריה. התערוכה של פרומצ'נקו נפתחה זמן קצר לפני הסגר השני, וכעת ניתן לבקר בה בתיאום עד נעילתה בסוף החודש.

בחלק התחתון של החלל מוצגת עבודת וידאו תלת ערוצית גדולה שנעה באופן אחיד לרוחב שלושת פאות החלל. בחלק העליון מוצגים צילומי סטילס ופסלי יציקות אפוקסי שיצרה פרומצ'נקו.

מה שעורר את ההשראה ליצירת העבודות ובעקבותיהן את התערוכה, הוא מפגש מקרי עם כוורת דבורים עליה הוטבע המספר "245".

"העבודה שלי החלה מהחומר". מספרת פרומצ'נקו. "הבן שלי הוא במאי סרטים, ואחרי שסיימו לצלם סיפור שכלל כוורות דבורים הוא השאיר אותן אצלי בחצר כדי לאסוף בהמשך. האיסוף לא יצא לפועל ויום אחד החלטתי להיפטר מהן, אבל כשהרמתי אותן והבטתי לתוכן נגלה לי יופי עוצר נשימה. הדבורים הותירו מראות מאוד מרוכזים וחזקים. הבנתי שיש פה משהו שמושך אותי ונוגע בנושא מדהים ורלוונטי".

רלוונטי מבחינת הקשר של הדבורים למערכת האקולוגית ולמשבר האקלים?

כן. דרך גילוי הכוורות התחלתי לחקור את סיפורן של הדבורים. הדבורים נקלעו למצוקה ענקית בגלל תיעוש היתר ו40% מאוכלוסיית הדבורים בעולם נכחדה. זו סוג של תעלומה. היום אין כמעט הבדל בין גידול דבורים וגידול בקר ועופות.

למה בעצם לחקור את חיי הדבורים? למה לא להסתפק בשאריות שנותרו כנקודת מוצא ליצירה

יצירת העבודות מתוך הדימויים של הכוורות קרתה במקביל לחקירה של חיי הדבורים. מה שנשאר בכוורות זה השרידים, לא נותרה שום דבורה וגם בחלל של התערוכה אין דבורים חיות. זה מושא חקירה שאיננו, לא במציאות ולא בחלל עצמו.

הסיפור של הדבורים השפיע על אופן היצירה שלך?

לגמרי. אני מייצרת פה הומאז', מצבת זכרון. אין כאן דבורים, כי הדבורים נעלמו לכאורה. החלל מדמה מצב אפוקליפטי של היום שאחרי שהדבורים נעלמו. במסגרת המחקר שלי למדתי על שתי חברות ישראליות שמגיבות להיעלמות הזו: האחת יודעת לחלוב את האבקנים ולשמר אותם, והשניה פיתחה רחפן שמגיע מנקודה א ל-ב ומאבק בצורה מלאכותית את הפרחים. אולי לא רחוק היום שבכלל לא נזדקק לדבורים.

כל העבודות של פרומצ'נקו קשורות באופן ישיר לכוורת הדבורים, ומתעדות אותה באמצעות מדיומים שונים. הוידאו התלת ערוצי מורכב מצילומי סטילס של פאות הכוורת הפנימיות שנעשו עם עדשת מיקרו ו"הודבקו" בעריכה כדי לדמות סרט נע ותחושה של "מעלית" יורדת מטה.

בחלל העליון תעדה פרומצ'נקו את ערימת הכוורות עצמה בצילומי סטילס שמזכירים עמודי טוטם והודפסו על נייר עבה עם טקסטורה מחוספסת. לצד הצילומים מפוזרים פסלי יציקות אפוקסי דבשיות שבתהליך יצירתן נדבקו לדפנות הכוורת, ואחרי שהתייבשו תלשו בעקירתן את העדות לדבורים ואת הטקסטורה של העץ. 

הוידאו מאוד מרשים. ספרי קצת על היצירה וההצבה שלו

ביקשתי ליצור חוויה של השתאות- חוויה של יופי. בעבודת הווידאו רציתי להראות את היפה ובאובייקטים המפוסלים והצילומים את הקטסטרופה. הצופה נכנס לראשונה לתערוכה ופוגש את הסיפור שמספר הווידאו, כאן אני מפתה אותו להישאר. לא חשוב לי בהכרח שהווידאו יזוהה כקשור לדבורים, במובן הזה הדימוי הוא מופשט ועומד בפני עצמו.

והתנועה הזו של הגלישה מטה?

התנועה היא כדיי לייצר את האפקט של הירידה לנבכי הזמן והשרידים.

מזכיר מאוד חתך של שכבות גיאולוגיות. היסטוריה גיאולוגית. והסאונד? 

את הסאונד בניתי עם אשר גולדשמיט, מלחין של סרטים ישראליים. רציתי סאונד של מעלית או מערה, חריקות ורפרוף כנפיים. בכוורת חשוך. הדבורים נכנסות ויוצאות מקופסה סגורה דרך חרך קטנטן ודמיינתי שככה הן חשות בתוך הכוורת. הסאונד והווידאו מדמים את נקודת מבטה ותחושותיה של הדבורה גם מבחינת פרופורציות. החוויה הזו היא גם סוג של מחשבה על הפורענות של הטבע שמשנה שיווי משקל. האדם פתאום חווה את העולם מעמדתה של דבורה. התערוכה כולה מציעה לעצור ולחשוב על כך.

העבודות "נדבקות" באופן מסוים לדימויים ומקלפות מהם את השאריות. המצלמה "נדבקה" לכוורת והותירה אחריה את הוידאו ואת הצילומים. יציקת האפוקסי נדבקה לדפנות הכוורת ותלשה מהן את העדות לדבורים ואת הטקסטורה של העץ. 

ספרי קצת על צילומי הסטילס של הכוורות. למה טוטם?

הטוטם של הכוורות הוא אובייקט קיים אבל החלטתי שלא להציג אותו בתערוכה. למעשה החלטתי לא להציג שום דבר שהוא הדבר עצמו. שלושת הצילומים זה אותו מגדל כוורות שצולם משלוש זוויות שונות. היו 4 צילומים אבל אחד "ירד בעריכה".

מה הכוונה "ירד בעריכה"?

יאיר ברק ליווה אותי ואצר את התערוכה. הוא עזר לבחור מבין מאות הצילומים שנעשו ובאופן כללי ההחלטות הטובות שהתקבלו הן גם בזכותו. העבודה אתו הייתה מהתחלה דיאלוג נפלא ומפרה. התערוכה התגבשה וקיבלה צביון נקי ושקט, מה מעצים את הנוכחות והחוזק של כל פריט שמוצג, ומעניק כוח לכל המרכיבים ביחד.

הדיאלוג ממש חשוב כדי לגבש תערוכה מספקת. מה לגבי הגודל וסוג הנייר שעליו הודפסו הצילומים? 

הצילומים מאוד קרובים לגודל האמתי של הטוטם. לגבי הנייר רציתי משהו שהוא מאוד חומרי ותלת ממדי. לנייר יש טקסטורה שמזכירה עץ והוא גם סופג את הצבע של ההדפסה כך שהצילום נראה חי מאוד. 

יפה. דיברנו קודם על אופיים של פסלי האפוקסי שמשלימים את הרכב החלל העליון ומעניקים איזו תמונת מראה למפגש עם הכוורות. 

היציקות נעשו במיוחד לחלל הזה. כשהגעתי לחלל החלטתי איך יוצב הווידאו וצילומי הטוטם, ואז נוצר מן חלל חסר. רציתי להציב בו אובייקטים מסוימים, אבל לא את הכוורות עצמן. ככה הגעתי ליצור את היציקות.

בשעה הזו של היום חודר אור יפיפה דרך הקופסאות ואפשר להביט דרך השקיפויות והטקסטורות שנכלאו בתוך ועל האפוקסי. לאפוקסי יש אפילו גוון של שעוות הדבורים- הדונג.

הגוון של האפוקסי בהחלט היה מכוון. היציקות הן הקליפה הפנימית של הכוורות וה"פאטינה" של הכוורות הוטבעה בתוך האפוקסי. לא מיציתי את הפעולה הזו ואני מתכוונת להמשיך ולחקור אותה בעתיד הקרוב. 

אני מזהה בעבודות ובדברים שאת מספרת שילוב חזק בין התעשייתי לאורגני. כל המדיומים שאת משתמשת בהם מתווכים את החומר האורגני (שהפעיל את העבודה הזו מלכתחילה) אבל אין כאן מגע ישיר עם החומר עצמו אלא דווקא חוויה שמרוחקת ממנו, שמתבוננת עליו ודוגמת אותו.

 יש התבוננות על התופעה האורגנית, או במקרה הזה על השאריות שלה דרך פילטרים טכנולוגיים או תעשייתיים. ההדפסה על הנייר שמדמה עץ, או האפוקסי שהוא חומר סופר סינטטי ותעשייתי, או וידאו שמדמה מראות וסאונד של מעלית תעשייתית. 

הייתי אומרת שזו חוויה כלל אנושית כיום בעולם. דואליות שמתרחשת בין עולם אקולוגי אורגני ונחווית דרך פילטרים תעשייתיים. אנחנו כא.נשים כמעט ולא חוות וחווים את העולם במגע ישיר, ובמובן הזה גם התערוכה לא.

ובנימה זו, יש תכניות לעתיד?

בהחלט. יש תערוכות עתידיות מתוכננות עם גוף עבודות שקשור לכוורות אבל אחר לחלוטין. את הווידאו אני חולמת להציג במקומות נוספים כמו מוזיאונים למשל.

מילות סיום?

התחלתי בזה שהתערוכה נוצרה מתוך החומר וזה תהליך הפוך מאיך שאני עובדת בדרך כלל. אני תמיד מתחילה מרעיון או מחשבה ואלו מובילים אותי לחומר. הדימוי שנוצר לבסוף הוא תרגום של הכוונות, התכנון והעשייה. 

בתערוכה הזו היה תהליך עבודה אחר ומאוד מעניין מבחינתי. בבסיס שלי אני ציירת, אז הכי טבעי עבורי להרים מכחול ולהתחיל לעבוד, אבל ברוב הזמן אני אצייר ואתכנן מה הולך להיות ובזמן הנותר אעבוד. העבודה אם כך מתוכננת, אבל לצד זאת גם תמיד מפתיעה אותי לטובה. הקסם האמיתי נובע דווקא מהדברים שלא מתוכננים. 

דימוי ראשי: יציקות אפוקסי. צילום אלעד שריג

התערוכה תעמוד עד ה-30.11.2020

ניתן לבקר בימים ראשון – חמישי בתיאום מראש בטל. 054-4335771. שישי ושבת בין 11:00 – 14:00