האם חשיפת החזה הנשי הוא אקט מחאתי או פרובוקציה? האמנות מגלה לנו את התשובה

אמנות פוגשת מציאות. עירום ככלי למחאה פוליטית

מאת: גילי סיטון

בשבועיים האחרונים התרחשו שני אקטים מחאתיים אשר עוררו עניין ציבורי רב. שניהם קשורים בנשים אשר השתמשו בגופן העירום כדי להביע מחאה.

המקרה הראשון הוא של "אתנה העירומה" או "אתנה מפורטלנד" שמחתה כנגד הכוחות הפדרליים שנכנסו לעיר על רקע הפגנות "Black Lives Matter". את מחאתה הביעה "אתנה" באמצעות תרגילי מחול ויוגה אותם ביצעה בעירום מלא. הפעולה הותירה את השוטרים בהלם מוחלט והם עזבו את המקום לאחר מספר דקות.

המקרה השני התרחש השבוע כאשר ס', סטודנטית לעבודה סוציאלית אשר השתתפה בהפגנת מחאה כנגד הממשלה בירושלים, טיפסה על סמל המנורה העשוי מתכת ובאקט של מחווה למפגינה העירומה מפורטלנד, חשפה את שדיה. המקרה הנ"ל דרבן גל חדש של נשים מוחות שחשפו את חזן, הניפו שלטים ואף כתבו על גופן החשוף מסרים פוליטיים.

בשני המקרים מתקיימים יחסי גומלין מעניינים בין העירום הנשי לבין המשטר. הקשר הזה טמון עמוק בהיסטוריה, שתועדה על ידי אמנים ואמניות במדיומים שהיו קיימים אז: ציור, פיסול ותחריט. בעבר נהוג היה לבטא באמנות מחאות, מגיפות ואירועים מכוננים כגון המלכת מלכים או טקסים דתיים. 

כאשר מעשה העירום מוצג כאקט אמנותי, כלומר בדמות ציור, פסל, שירה או מחול הוא מסווג כמעשה של יופי ונטיית הציבור היא לכבדו ואף להעריצו. בציור "החירות מובילה את העם" של הצייר הצרפתי אז'ן דלקרואה משנת 1830, מבטא הציור פן ריאליסטי יחסית של המהפכה הצרפתית שהתרחשה באותה התקופה. במרכז הציור ניצבת מריאן; דמות אישה גבוהה, חסונה, חשופת חזה ומוארת ביחס לשאר הדמויות, אשר מניפה את דגל הטריקולור הצרפתי ולצידה צועדים פרולטארים ובורגנים בעודם דורכים על גופות המפסידים. האישה איננה דמות ממשית אלא אלגוריה לחירות המסמלת עוצמה, עוז, תנופה, כוח ויופי. לא בכדי הציור הוא מן המפורסמים והמוכרים ביותר בהיסטוריה של האמנות בהקשר של "תיעוד" מחאות פוליטיות ואירועים מכוננים. את הציור צייר דלקרואה, צייר שנחשב אביו מולידו של סגנון הציור הרומנטי האירופאי, אך כוחו של הציור לא טמון רק בסגנונו, אלא בעיקר בגבול הדק שבין דמיון ומציאות. השילוב בין אלמנטים ויזואליים אלוהיים שמתבטאים בדמותה של מריאן, לבין מה שהתרחש במציאות ומתואר בשולי הציור, מחזק במקרה הזה את דמותה המיתית של מריאן ומבדיל אותה מהדמויות המרוטות ואנושיות שהיא מובילה. העירום מבטא כאן אם כן, פן לגיטימי ואף הכרחי בהקשר של מאבק פוליטי. 

דוגמה שניה מן ההיסטוריה, היא הציור של ליידי גודייבה שצוייר על ידי האמן ג'ון קולייר בשנת 1897. הציור מבוסס על אגדה המספרת שליידי גודייבה, אצילה אנגלו-סקסית בת המאה ה-11, רכבה עירומה ברחובות העיר קובנטרי במחאה על גובה המיסים שהטיל בעלה שליט העיר על נתיניו, כשרק שיערה הארוך מכסה על איבריה המוצנעים. האגדה שנויה במחלוקת ויש שטוענים שדווקא בעלה, הרוזן לאופריק, הוא שאתגר את ליידי גודייבה לרכב עירומה ברחבי העיר כאקט מחאתי וכהוכחה לדאגתה, בעוד שהיה סמוך ובטוח שלעולם לא תיענה לאתגר מפאת אדיקותה הדתית. אך ענייננו הוא בדרמה שמכוננת את האגדה, ומתמקדת בכך שליידי גודייבה נושאת עם גופה העירום מסר מחאתי נוקב. הליידי מתוארת בציורים ובפסלים כנימפה יפיפייה בעלת עור קטיפתי ושיער סמיך וארוך, ישובה על סוסה המקושט, רוכבת בבטחון או מנהלת משא ומתן (בעירום כמובן) עם זוגה הרודן האכזר. שוב אנו פוגשים את השילוב בין אלמנטים אלוהיים של עוצמה ויופי שמתבטאים בעירום, למול חוסר הצדק שבחיים.

הזיכרון והמידע התרבותיים הללו הם אלו השעניקו למפגינה מפורטלנד את הכינוי "אתנה העירומה". האלה אתנה במיתולוגיה היוונית (או מינרווה במיתולוגיה הרומית) נחשבת לאלת המלחמה והחכמה, האמנות והצדק. היא מושא להערצה וגם מעוררת אימה, וכשהיא עומדת לצידך בקרב- ניצחונך מובטח. פעולת המפגינה שביצעה תרגילי יוגה ומחול תורגמה אם כן בתודעת השוטרים, כסמל של עוצמה שקטה ויופי מאיימים, ולמרות שהם ירו לכיוונה, האומץ והשלווה שלה (תכונות של אלה) גרמו להם לסגת לבסוף. 

עירום באמנות, מסמל יופי ועוצמה ומשמש כלי למחאה פוליטית. אך מה קורה כשנתקלים בו במציאות נטולת פילטרים, וכשהוא מוצג באופן ליטרלי? במקרה כזה הוא עלול להתפרש כפרובוקציה.

המושג "פרובוקציה" נגזר מהמילה הלטינית "פרובוקטיו", או מאנגלית provoke ומשמעו להרגיז או לעשות מעשה על מנת לעורר תגובה מידית כלשהי. ס', אשר חשפה את חזה במרום פסל המנורה, מכירה את כוחו של כלי המלחמה העתיק ביותר- גוף האישה העירום, והשתמשה בו באופן פוליטי מכוון גם בעצם השתתפותה בהפגנה, אך בעיקר באקט הטיפוס על המנורה (סמל לאומי). המעשה של ס' פורש באופן אינסטינקטיבי כביזוי, שכן החברה עדיין נוטה לייחס לעירום בהקשרים מסוימים משמעות שלילית של זילות. אבל ס' (לדבריה) לא התכוונה כלל לזלזל בסמל המדינה, אלא רק להביע את מחאתה. בצילום ספציפי וויראלי בו היא ישובה בפרופיל על המנורה חשופת שדיים, היא אף מניפה ורד או פרח לבן; מחווה מובהקת של שלום שבהחלט הייתה יכולה לשמש השראה לפסל ברונזה דרמטי, או ציור שמן מונומנטלי.

כאשר עירום מעובד לפילטר אמנותי, או מקושר לאגדה או לסמל אלגורי, הוא נוח יותר לעיכול ואף משמש מקור להערצה. אך תפישות תרבותיות מודרניות השכיחו מאיתנו את עצמתו של העירום הנשי בהקשר של מחאות ומאבקים פוליטיים, ודווקא נשים הן שמקפידות לחשוף אותו, תרתי משמע, בעשרות השנים האחרונות ומשתמשות בו שוב ושוב ככלי לגיטימי ואף אפקטיבי להפצת מסרים ומחאה פוליטית.

ניתן לקרוא את הדברים שנאמרו בהקשר הזה ל YNET השבוע בראיון או לצפות בסרטון של הראיון: