כשהייתה בת 21 הצילה החזייה של רונית גורביץ' את חייה. מאז היא חוזרת ועוסקת בה באובססיביות. ראיון מתוך תערוכת היחיד שלה "ורוח אחד לכל" בגלריה P8

ורוח אחד לכל

רונית גורביץ'

אוצרות: רותי חינסקי אמיתי

גלריה P8 תל אביב

עד ה- 18.7.2020

כשנכנסים לחלל התערוכה של רונית גורביץ' "ורוח אחד לכל" בגלריה P8 נמלאים אווירה של אוסף מוזיאלי מתקופה אחרת. את הקירות מעטרים ציורים בודדים, שני אובייקטים מוזהבים ממוסגרים ווילון בצבע יין עמוק. החלל עצמו מחולק לחדר מרכזי וחדר מופרד בירכתיים . 

בכניסה מימין תלויים שני האובייקטים המוזהבים: גולגולות קטנות של בעלי חיים שצופו זהב ונתונות במסגרת אובאלית. משמאל על הקיר תלויים ארבעה ציורים כהים, קטנים יחסית, ממוסגרים במסגרת שחורה. הציורים עצמם בצבעי שמן על עץ, ומתארים גולגולות ועצמות של בעלי חיים שלצדן מונחות, תלויות, או עוטפות חזיות עדינות בגווני לבן, שחור ואדום. הציורים מוארים מבפנים ומבחוץ בתאורה תיאטרלית ודרמטית. מול סדרת הציורים מוצב זוג ציורי שמן על בד של גולגולת פרה שמשני צדי ראשה משתלשלות, נראות לא נראות, זוג חזיות עדינות ושקופות. 

גולגלות מוזהבות. 2020, דיפטיך. צילום: בועז נובלמן

החלל והעבודות צנועים מאוד, כמעט חרישיים, ומזמינים להתקרב ולהתבונן לעומק.

גורביץ' היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל משנת 1996, והתמחתה אצל מספר מורים בציור ריאליסטי פיגורטיבי ובמיצב. כיום היא עוסקת באמנות ומלמדת בסטודיו שלה בכפר מונש.  

איך הגעת לשילוב של חזיות ושלדים של בעלי חיים? 

"יש לי בסטודיו אוסף של עצמות וגולגולות שאספתי וגם מצאו את דרכן אליי. לפני כשנתיים החלטתי לעשות הפסקה מרישומי החזיות הגדולים, והתחלתי לצייר אותן בשמן על עץ. פתאום שמתי לב לדמיון בין המרקם של התחרה בחזיות למרקם והשבריריות בעצמות של כלב, חתול ופרות". 

חזייה שחורה ועצם. שמן על עץ. 2018. צילום: ליטל נידם

בדרך כלל את מציירת ורושמת בפורמט גדול על כל מיני חומרים.

"נכון. הפעם רציתי לצייר בגודל של אחד לאחד מתוך התבוננות, ולא להעצים את הדברים. אני מאוד מחוברת לציור שמן מסורתי ושואבת השראה מתקופת הבארוק, ומציורים של קראוואג'יו. הציור על העץ מאפשר רמת דיוק שהקנבס לא מאפשר". 

 יש לחלק מציורים פורמט של אינסטגרם אמנותי. משהו בין פוקוס על האובייקט לפרטים מופשטים.

"הציורים הם הכל חוץ מ"סנאפ שוט". אני מסדרת קומפוזיציה במשך מספר ימים לפחות, מכינה את התפאורה והתאורה, ורק אז מציירת. הרגע שהכי מרגש אותי בציור הוא זה שבו אני מתחילה להתמקד בפיקסלים הכי קטנים שגורמים לציור הריאליסטי להיראות מופשט. 

הציורים הם תהליך ארוך של התבוננות מצידי, ואת ההתבוננות הזו אני מבקשת גם מהצופה". 

חזייה ולסת עם שיניים. 2018. שמן על עץ. צילום: ליטל נידם

בקיר שסמוך לווילון תלוי ציור אפרפר בעל במסגרת אפורה, דומה וגם נפרד משאר הציורים. בציור מתואר אגן של בעל חיים שמונח-רכוס בתוך חזייה אדומה. האיברים הנשיים מתאגדים לכדי דימוי אחד שנאסף בתוך אובייקט תשוקה אדום. 

"כשאני אוספת את העצמות יש עליהן שאריות של בשר ורימות שדורשים טיפול. אני ממתינה זמן מסוים, מטפלת בשלד, ובינתיים חושבת איך להציב אותו ומה לעשות אתו. יש קשר מאוד ארוך ביני לבין האובייקט עד שהוא הופך להיות ציור". 

ככל שאני מעמיקה ומתבוננת בציורים של גורביץ' אני מבינה את קשר בין האובייקטים לטבע. אני מזהה גיא ומצוק, נצנוצי מדבר בליל ירח, ועץ מפויח, מעוטר מלמלות לבנות שמתבדרות ברוח. יש כל הזמן מערכת יחסים בין מה שנמצא, לבין מה שניתן לדמיין שיכול להיות. ועדיין יש אובייקט מובהק אחד שממשיך לחזור על עצמו.

החזייה היא מוטיב בולט בעבודות שלך. מה העניין באובייקט הזה?

"אף פעם לא אהבתי לצייר דיוקנאות של עצמי, לכן עוד בתקופת הלימודים בבצלאל נהגתי לצייר את הבגדים התחתונים כאובייקטים שמגדירים את הזהות מגדרית והאישית שלי. בשלב מסוים בחיים, הבד של החזייה הופך להיות חלק מרקמת הגוף. העור המקומט של בד החזיה מתרגם את המרקם של העור, את הרפיון ושמיטת הגוף. בעיניי זה מצב מאוד אינטימי ועוצמתי". 

חזייה שחורה. 2018. שמן על זכוכית. מתוך התערוכה "אוחזת-שומטת". צילום: יובל חי

חזייה זה סמל די מובהק למאבק פמיניסטי. זה משהו שמניע את העשייה שלך?

"אני מודעת לזה, אבל לא יוצרת מהמקום הזה. לא ממקום פמיניסטי ומרדני אלא לחלוטין מתוך מקום של פורטרט, של דיוקן עצמי עם האובייקט שהכי קרוב אליי לגוף ומסמל את הנשיות שלי.

התערוכה הקודמת "אוחזת-שומטת" שהוצגה בבית האמנים בתל אביב, עסקה רק בחזיות. זה החפץ שהגדיר את מי שאני באותה נקודת זמן. היו בתערוכה רישומים וציורים ריאליסטים של חזיות, וציור אחד של צל שהטילה החזייה. את הצל ציירתי על בד גדול שהונח בחלקו התחתון באקווריום מלא מים, והמים טיפסו ומחקו לאט לאט את הדימוי. אני מתעניינת לא רק בחפץ עצמו, אלא גם בחוסר שלו, ובכך שהוא לא נמצא".

מיצב מתוך התערוכה "אוחזת-שומטת". צילום: יובל חי.

לחזייה יש גם תפקיד די קריטי בזה שאת נמצאת כאן, לידי.

"נכון. כשהייתי בת 21 טיילתי עם בן זוגי ברכב בדרום אמריקה. באחת הנסיעות החלטתי לשחרר את החזיה ולשם כך התרתי את חגורת הביטחון. בדיוק באותו הרגע הרכב איבד שליטה והתהפך מספר פעמים. נפצעתי מאוד קשה בתאונה הזו אבל בדיעבד, ולפי תיעוד וצילומים של הרכב, הבנתי שאם לא הייתי מתירה את חגורת הביטחון לא הייתי שורדת. כשסיפרתי על התאונה לאוצרת התערוכה, רותי חינסקי אמיתי, היא הצביעה על העובדה שמאז אני חוזרת ומתעסקת בחזיות. לא עשיתי את הקישור הזה עד אותו רגע. החזייה באמת הצילה את חיי". 

ללא כותרת. גרפיט על נייר. 2019. מתוך התערוכה "אוחזת-שומטת". צילום: יובל חי

גורביץ' מובילה אותי לחדר הנפרד וסוגרת אחריי וילון כבד. החדר הקטנטן חשוך לחלוטין ונשמע בו רק טרטור דק. "צריך להישאר בחדר הזה לפחות ארבע דקות" מורה גורביץ', "כדי שהעיניים יתרגלו לחושך ולמסך". מול עיניי מתחילות להופיע צורות עגולות בהירות שנעות באיטיות, כמו בועות קלות שסובבות סביב עצמן. העיניים מתרגלות אט אט, הדימוי מתחדד, ובדחף כלשהו אני שולחת יד לגעת בו. התחושה בחדרון מזכירה חוויה מסרט תלת ממדי בו עננים או דימוי אחר נוטש את המסך, ומתחיל לשייט באולם הקולנוע כשזרועות נשלחות למשש. לא ברור בדיוק ממה האובייקט עשוי, אבל גורביץ' מכנה אותו "שושנה" או בשמו הרשמי "זהות קולקטיבית".

אז מה ראיתי בעצם? זו עבודת וידאו? 

זו איננה עבודת וידאו. צפית והיית חלק ממנגנון של "קאמרה אובסקורה". קאמרה אובסקורה, או "לשכה אפלה", היא מכשיר אופטי שיוצר דימוי דו-ממדי מאובייקט תלת-ממדי. העיקרון דומה מבחינה אופטית למנגנון של מצלמה, ומכאן שמו באנגלית: Camera. החלל שהיית בו מחולק בעצם לשניים. מאחורי הקיר יש פסל/ אובייקט שמסתובב ומואר בעוצמה רבה, והדימוי ההפוך שלו מופיע על המסך מול עינייך. זה אינו וידאו אלא הדימוי עצמו.

סטילס מתוך העבודה "זהות קולקטיבית". צילום: בועז נובלמן

הייתי אומרת שיש בעבודה כמה אלמנטים: התהליך הטכני מפיק אובייקט דו ממדי, אבל הנראות של האובייקט מייצרת באופן פרדוקסלי חוויה תלת ממדית. בנוסף, גם כאן במדיום אחר, את זזה בין הפיגורטיבי למופשט. ודבר אחרון הוא שבניגוד לעבודת הצל על הווילון שנמחקה, כאן נעשה דווקא תהליך הפוך של בריאה וגילוי. 

"המחשבה על הקאמרה אובסקורה התחילה מבנייה של במה מכוסה בבד שחור שתשמש פדסטל לציורים. זה מיד הזכיר לי את המבנה של קמרה אובסקורה ומשם התחילו המון נסיונות של מה לשים מולה. מבחינתי אין כאן חומר, זה איננו חומר, ואנשים רואים בו כל מיני דברים . מה שחשוב בשבילי זה הקסם של הופעת הדימוי על הקיר". 

מראה הצבה. צילום: בועז נובלמן

ואיך שם התערוכה "ורוח אחד לכל" קשורה לכל זה?

הביטוי "ורוח אחד לכל" מופיע בפרק ג בספר קהלת, ומדבר על זה שכולנו שווים, האדם והחיה, ושכולנו נסיים באותה הדרך. זה לגמרי התחבר לתמת ה"וואניטאס" שאותה אני מציירת וחוקרת. ("וואניטאס" הוא ביטוי סמלי של תאורי טבע דומם כגון גולגולת אנושית, פרחים ופירות במצב ריקבון, נרות וכו' האופייניים לציור ההולנדי והפלמי במאה ה-16 וה-17). 

משהו נוסף שהיית רוצה לספר?

"בשלוש השנים האחרונות אני לומדת בודהיזם. זה מאוד שינה את הגישה שלי לחיים ולמוות".

מחשבה אחת על “כשהייתה בת 21 הצילה החזייה של רונית גורביץ' את חייה. מאז היא חוזרת ועוסקת בה באובססיביות. ראיון מתוך תערוכת היחיד שלה "ורוח אחד לכל" בגלריה P8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s