לפני כשבועיים פורסם החלק הראשון מתוך שלושה, של סדרת “ציורי מגיפה”. ציורים שמספרים ומלמדים אותנו על המגיפות הקטלניות לאורך ההיסטוריה האנושית. חלק השני בסדרה
פאולוס פרסט מנירנברג, דוקטור שנבל פון רום, 1656
המוות השחור לא איים על האנושות בתקופת ימי הביניים בלבד, אלא המשיך ללוות אותה במשך יותר מ -300 שנים והפך לאורח קבע בחיי היומיום באירופה. התפרצויות איומות וערים שנהרסו מזמן לזמן סיפרו את סיפורה של אירופה בין המאה ה -14 ועד סוף המאה ה -17. כמה אמנים ידועים,ביניהם ככל הנראה הנס הולביין וטיציאן, מתו מהמגיפה. במקביל ניסו אמנים אחרים כמו טינטורטו למשל, להילחם במגפה בעזרת האמנות. את יצירותיו הגדולות ביותר צייר טינטורטו ב”Scuola Grande di San Rocco” בוונציה, מבנה המוקדש לקדוש שמגן מפני מגפות. כפי שניתן להבין אם כך, המוות מהמגיפה היה חלק בלתי נפרד מחיי היום יום באותה התקופה.
בתחריט זה ניתן לראות תיאור של חליפת מגן נפוצה בצרפת ובאיטליה של המאה ה -17. אנשים נבעתו מפני החליפה הזו כיוון שסימלה את המוות הקרב. החליפה כללה מעיל באורך הקרסול, מסכה עם מקור דמוי ציפור, כפפות, מגפיים, כובע רחב שוליים, וכיסוי נוסף מעל למלבושים. למסכה היו פתחי זכוכית באזור העיניים ופנים מעוקלות כמקור עם רצועות שהחזיקו אותה בקדמת אפו של הרופא. במסיכה היו שני חורי אף קטנים בהם שמו חומרים ריחניים (לרוב לבנדר) שליוו את הנשימה. מטרת המסכה הייתה להרחיק ריחות רעים המכונים מיאזמה, שנחשבו כגורם העיקרי למחלה. תאוריה זו הופרכה מאוחר יותר על ידי “תאוריית החיידקים”.

ארנולד בקלין, מגיפה, 1898
הציור מגיפה מדגים את עיסוקו האובססיבי של ארנולד בקלין בסיוטי מלחמה, מגיפות ומוות.
בקלין היה סימבוליסט בסגנונו כך שניתן לראות בציור את הפרסוניפיקציה של המוות רוכבת על יצור מכונף, מעופפת ברחוב עירוני טיפוסי מימי הביניים, אוחזת בידה קלשון מוות שקוצר את הנשמות החיות, ומותירה אחריה חורבן, הרס ואבל עמוקים. לדברי היסטוריונים לאמנות, שאב בקלין השראה לציור מחדשות על המגפה שהכתה בבומבי שבהודו בשנת 1898 (למרות שקשה לזהות עדויות ברורות לסמלים הודיים).

אגון שילה, המשפחה, 1918
המאה ה -20 הביאה איתה שתי מלחמות עולם, את השואה, מעשי זוועה בלתי נתפסים, ואת השפעת הספרדית. קשה לתאר את קנה המידה המחריד של המגפה אשר הדביקה כ 500 מיליון איש ברחבי העולם, וגבתה כ- 100 מיליון קורבנות.
השפעת הספרדית התאפיינה בתסמינים של שפעת רגילה: חום, בחילה, כאבים ושלשולים. רבים פיתחו גם דלקת ריאות קשה. כמו כן, כתמים כהים הופיעו על לחיי החולים אשר הכחילו ונחנקו מחוסק חמצן, בעוד ריאותיהם מתמלאות בחומר מקציף ודם. שלא כמו שפעת טיפוסית בה שיעור התמותה הגבוה ביותר הוא בקרב תינוקות וקשישים, שפעת 1918 הכתה גם מבוגרים צעירים ובריאים.
אגון שילה היה מגדולי האמנים שנפטרו מהשפעת הספרדית. הציור משפחה היה אחד מציוריו האחרונים והוא לא הספיק לסיימו. במקור כותרת הציור הייתה “זוג משתופף” וניתן לזהות בו את דיוקנו של שילה עם אשתו אדית, וילדם שטרם נולד. במכתבו האחרון תיאר שילה את דאגתו: “אמא שילה היקרה, אדית חלתה בשפעת הספרדית לפני שמונה ימים וסובלת מדלקת ריאות. היא בחודש השישי להריונה. המחלה חמורה מאוד ומסכנת חיים, אני מכין את עצמי לגרוע מכל “. אדית נפטרה זמן קצר לאחר מכן, ושילה נפטר שלושה ימים אחריה.

Pingback: אנשים שנדבקו במחלה הופקרו וננטשו על ידי הרשויות, לכן כל פעולה חתרנית הייתה בעלת חשיבות עצומה. חלק שלישי ואחרון בסדרה "ציורי מגיפה" – A
Pingback: זה מאות שנים שהאמנות מתארת משברים פוליטיים, מלחמות ואת המגיפות הקטלניות שפקדו את האנושות. חלק ראשון בסדרה "ציורי מגיפות"