זה מאות שנים שהאמנות מתארת משברים פוליטיים, מלחמות ואת המגיפות הקטלניות שפקדו את האנושות. חלק ראשון בסדרה “ציורי מגיפות”

במשך מאות שנים סובלת האנושות ונרמסת על ידי מגיפות קטלניות .חלק ראשון מתוך שלושה של “ציורי מגיפה” שצוירו מימי הביניים ועד ימינו

“המוות השחור” (מגיפת דבר שכונתה גם “המגיפה השחורה”) התרחשה בימי הביניים וזכורה כאחת המגיפות ההרסניות ביותר בהיסטוריה האנושית. היא הביאה למותם של עשרות מליוני אנשים באירופה ואסיה. בשנת 1918 פרצה מגיפת שפעת המכונה גם “השפעת ספרדית” (ינואר 1918 עד דצמבר 1920) בה נדבקו כ500 מיליון אנשים ברחבי העולם. מגיפת הHIV / איידס שפרצה לפני כארבעים שנה לערך , הדביקה כ75 מיליון איש בנגיף ה- HIV וכיום היא נחשבת מחלה אוטואמיונית שחיים עמה חיים מלאים.

האמנות הגיבה מאז ומעולם לאסונות פוליטיים, מלחמות, מלוכות וגם למגיפות. “המוות השחור”, ה”שפעת הספרדית” ואפילו מגיפת האיידס תוארו על ידי אמנים שחיו בתקופות אלו או התרשמו מהן עמוקות ועסקו בהן כתיאור או כפעולת מחאה. המגיפות הניבו לרוב ציורים כהים, מלאי כאוס, עצב, היסטריה, והתייחסו לכוחות אלמותיים ועל טבעיים שלעיתים מכים באנושות כ”עונש” על התנהגות נלוזה.

הסדרה הראשונה שנעסוק בה דוגמת ציורים שהגיבו לאסונות “המגיפה השחורה”.

צייר לא ידוע. אזרחי טורנאי קוברים את המתים במהלך המוות השחור, המאה ה -14

בתקופת המוות השחור (1347 עד 1351) חצי מאוכלוסיית אירופה נמחתה מעל פני האדמה ונושאים כגון שלדים, מוות, וריקוד המוות היו נפוצים מאוד בתרבות ובעיקר באמנות.

במיניאטורה הבאה ניתן לראות כיצד אזרחי טורנאי (בלגיה) קוברים את המתים. חמש עשרה דמויות אבלות ותשעה ארונות קבורה דחוסים בחלל אחד קטן, ועל אף הסגנון השטוח והגולמי ניתן לזהות על פניהן של הדמויות את תחושות הצער, הייאוש והפחד בעקבות אסון המגיפה.

The Citizens of Tournai, Belgium, Burying the Dead During the Black Death of 1347-52. Detail of a miniature from The Chronicles of Gilles Li Muisis (1272-1352), abbot of the monastery of St. Martin of the Righteous, Bibliothè

ג’אקומו בורלו דה בורצ’יס. נצחון המוות עם ריקוד המוות, המאה ה -15

זוועת המוות השחור השפיעה גם על התפתחותו של מבט מקאברי וקודר על החיים והומור אפל ו”שחור”. ריקוד המוות (Danse Macabre) הוא דוגמה נהדרת לכך. ההופעות המוקדמות ביותר להומור המקאברי היו בשירים מסופרים שתארו מפגשים בין החיים למתים. את החיים גילמו לרוב דמויות גבעלות מעמד גא וחזק בחברה כגון אבירים ובישופים, והמתים נהגו בתגובה לקטוע את תהלוכתם במסרים כגון: “כמונו, כך תהיו גם אתם” ו “לא תימלטו בעזרת כוחכם ואדיקותכם”.

“ריקוד המוות של קלוזון” הוא חלק מ”סצנת הניצחון של המוות”. נראות בו דמויות ממעמדות חברתיים שונים שמהלכות לצד שלדים ומצטרפות לריקוד המוות הקטלני. “נצחון המוות” עצמו מיוצג על ידי מלכה שלדית שפורשת מגילות בין זרועותיה. משני צדיה קוטלים שני שלדים את החיים עם חץ וקשת וארקובוס קדום. המלכה והשלדים נמצאים במרכז הסצינה ומנצחים עליה ממרום מקומם על אחוזת קבר; ארון שיש בו שוכבות גוויות של קיסר ואפיפיור המוקפים בבעלי חיים רעילים-סמלים לסוף מהיר וחסר רחמים. סביב לבמה משתטחת קבוצה של בני אדם מתחננים ונואשים, המציעים את מיטב חפצי הערך שלהם בתמורה לרחמים. המוות אינה מעוניינת בעושרם, היא רק רוצה ליטול את חייהם.

Giacomo Borlone de Burchis, *The Triumph of Death with The Dance of Death*, 15th century, Oratorio dei Disciplini in Clusone, Italy

פיטר ברויגל. ניצחון המוות, כ. 1562

הציור הבא אינו שייך לתקופת ימי הביניים אך עדיין עוסק ב”נצחון המוות”. הוא צויר על ידי המאסטר של הרנסנס הפלמי פיטר ברויגל ומתאר את “המוות השחור” בעיירה אירופית ממוצעת. הציור מייצג את הכאוס שהתחולל בעקבות המגפה; בדרמה, בהתרחשות, ברבדים השונים של הציור, ובעומס הפרטים המאפיינים את ציוריו של ברויגל. בציור מתואר צבא של שלדים שפורץ אל העיירה דרך הים והיבשה ועושה בה שמות. בחלק האחורי האמצעי של הציור מופיע נוף מושחר ושומם, שריפות בוערות ומעליו הים העמוס בספינות טרופות. מאות אלפי שלדים וגוויות מוטלים בכל מקום והמוות שולט ומכה ללא רחם בכל חלקי הציור. נדמה שהכל גוסס או מת, אפילו העצים והדגים בבריכה. גם בציור זה מתוארים אנשים ממעמדות חברתיים שונים; איכרים וחיילים, אצילים, ואפילו מלך וקרדינל. המוות נוטל את חיי כולם ואפילו את החיים שבטבע, ללא הבחנה.