אמנות בארץ שיחות וראיונות

"הלכתי רחוק מבחינה חברתית, היה לי צורך לראות את הנשים האלו באמת". שיחה עם יובל קידר על תערוכתו "העלמות מהרציון"

"העלמות מהרציון" יובל קידר

אוצרות: אריה ברקוביץ'

עד ה- 8.2 בבית האמנים תל אביב

היי יובל, מאיזה רקע אתה מגיע לתערוכה הזו?

"היי גילי, אני במקצועי צייר, אוצר ומרצה לאמנות. למדתי באקדמיה פלאס דה ווג' בפריז, ובשנת 1986 סיימתי את התואר הראשון ב'בצלאל'. הצגתי בתערוכות רבות ו'העלמות מהרציון' היא תערוכת היחיד החמישית שלי. מוצגת בה סדרה חדשה של ציורים שנוצרו בסטודיו שלי שנמצא בשדרות הר ציון, בדרום ת"א, מקום עבודתן הקבוע של זונות רחוב רבות".

אז הסטודיו שלך נמצא במעוזם של סוחרי וצרכני הסמים, וגם של נותנות שירותי המין- הזונות. איך הגעת טכנית לצייר אותן? כלומר איך נוצר הקשר שהוביל לציורים? 

"המפגש שלנו התחיל מהיכרות שטחית. שלום שלום ואז התחילו שיחות. התחלתי לשאול אותן כל מיני שאלות כחלק מהשיחות- על ההיסטוריה שלהן ואיך הן מנהלות את חייהן. גיליתי שבעצם מדובר בנשים רגילות לגמרי, חלקן יותר מפולפלות וחלקן יותר פשוטות, כמו בעולם ה"רגיל" שמכיל כל מיני טיפוסים. כשההכירות העמיקה ביקשתי לצלם אותן, ואת הציורים ביססתי על הצילומים".

בחלל יש די הרבה ציורים, 25 במספר. כמה זמן לקח לגבש את התערוכה?

"כשהכנתי את התערוכה לתליה עוד היו ציורים רטובים. לא הרגשתי שסיימתי את הסדרה. כרגע אני מרגיש שהסדרה תמה ומיצתה את עצמה. התהליך כולו לקח שנתיים וחצי סך הכל ובתערוכה מוצגים רק חצי מהציורים. ציירתי למעלה מחמישים ציורים ובתהליך האוצרות נבחרו 25 ציורים". 

הדמויות בציורים הן ילדות נשים. יש הקצרה באופן הציור, בתנוחות שהן מצוירות, איך שהן ישנות, איך שהן נתפסות.

"תראי הלכתי רחוק מבחינה חברתית. נגעתי בדבר הזה באופן אישי וזה לא דבר מובן מאליו. זה נחשב כמעט טאבו לעסוק  באנשים שמחוץ לגדר החברתית, וניכנסתי לזה בעיניים פקוחות עם מינימום דעות קדומות שגם הן נשרו בתהליך. רציתי להסתכל על הנשים הללו, לראות אותן בלי המיסוך של מה אומרים ומה כותבים עליהן ורק לראות אותן. עשיתי את זה בשבילי, היה לי צורך לראות את הנשים האלו באמת".

תספר קצת על הבחירה שנעשתה ברקע של הציורים. על הצבעוניות שמקיפה את הדמויות.

"אני יכול להעיד על עצמי שקודם כל הדברים באים ואז אני מנסה להבין מדוע עשיתי אותם".

ובכל זאת יש אלמנטים בציור כמו צמחים, פרחים, ספה. בוודאי החלטת לצייר אותם מבעוד מועד.

"באופן כללי כשאני מצייר אני מחפש כל מיני "פתרונות". לציורים נכנסת גם המשמעות החזותית וגם מה שאני מכנה "סביבה תומכת". אפשר לקרוא לה סביבה "פסטורלית"- כלומר יש את המושא המצוייר שהוא לב הציור והסביבה שלו "תומכת" בו. יש פה כמובן משמעות כפולה לכך שהנשים הללו "נתמכות" אם לא על ידי המציאות החברתית, אז על ידי האלמנטים שנמצאים בציור. הבנתי במשך שנים שאני חייב לעצמי לבוא לציור תמיד באופן חיובי ומאהבה. בלי ביקורת, בלי שלילה. לא מהצד האפל. זה מפריע לי. והבחירה של הרקע והסביבה התומכת שבה אני מושיב את הדמויות היא סביבה פסטורלית". 

אותי הסביבה הזו מאוד מפחידה. היא מרגישה לי כמו יער אפל מאגדות "עמי ותמי". האופל, והמחשכים והסיפורים שכנראה שמעת חלחלו לציור. הצבעוניות היא לכאורה אופטימית אבל הציורים הם אינטנסיביים וסוערים. יש בהם חרדה וגם עליבות גדולה. מישהו מתבונן על האישה הזו שהיא גמורה מסמים והיא מותרת לכל אדם.

"המלאכה של הציור היא פרטית ואינטימית. ובעיניי העשיה היא הדבר המרכזי. אולי אני לא ממלא את חובתי האמנותית אבל באיזון שבין צורה ותוכן אני מרגיש ששמונים אחוז זה צורה ועשרים אחוז תוכן". 

יש כל מיני פרטים "מוזרים" שמופיעים בתוך הציורים. כל מיני צורות גאומטריות. מה זה? מאיפה זה מגיע?

"אורח החיים שלי הוא של בניית צורות. כל פעם משהו נוצק לתוך הכלי הזה. בעבר הרגשתי צורך של שליטה מוחלטת בפורמט. כל אלמנט שנכנס יש לו משמעות ידועה מראש. בתהליכים שעברתי מבחינה אמנותית למדתי להקשיב לצורות שרומזות על עצמן ובאות באקראי. פתאום מגיע כתם כחול או קשת ובעבר ביטלתי את זה. חשבתי שזה אקראי, ובהדרגה למדתי להקשיב לצורות ואני נותן לזה להיכנס לציורים. זו הפתיחות שאימצתי לעצמי".

והפורמט של הציורים? כולם פחות או יותר בגודל של מטר על מטר מבחינת יחס.

"הגודל הוא גם משיקולים טכניים. זה יותר נכון לי וקומפקטי לעבוד בקטן, בגודל אדם. אלו לא סצינות אופראיאיות אלא זה קאמרי. כל ציור מכיל דמות אחת בלבד וזה מפגש אינטימי של אדם אחד מול אדם אחר. של הצופה מול האישה שבציור".

 יש בציורים שלך התייחסות לציורי זונות לאורך ההיסטוריה?

"לא התייחסתי לציורי זונות בהיסטוריה באופן ישיר, אבל שמה של התערוכה מבוסס כמובן על הציור של פבלו פיקאסו "העלמות מאביניון". לפני שנים רבות קראתי שציורו האיקוני של פיקאסו, שנקרא העלמות מאביניון, הוא בעצם על שם רחוב אביניון בפריז, שם היה האטלייה של פיקאסו, וזה היה רחוב בו עבדו זונות. לא יכולתי להתעלם מן הדמיון הביוגרפי, אם כי אין לי שום קירבה לשפה הציורית הספציפית של פיקאסו ולחיתוכים הקוביסטים שלו".

ספר לי משהו עליך שלא קשור באופן ישיר לתערוכה.

"יש לי חולשה גדולה ונהדרת לאמנות עילית. נסעתי בגיל 23 לפריז וחזרתי בגיל 25 לבצלאל. בפריז וברחבי אירופה ראיתי את היצירות המעולות ביותר, ואחרי כל המטען הזה באתי לירושלים לדלות החומר. והפער היה בלתי נסבל. אני רואה ציורים של ציירים מאמצע המאה ה19 והם מכים אותי בהלם מבחינת האיכות והעומק ואני מלא הערצה לציור טוב. אני מרגיש שלא עשיתי מספיק כדי להשתייך למועדון הזה". 

הנרקומנים, סוחרי הסמים ונותנות שירותי בשדרות הר ציון הם אנשים שקופים. התערוכה מעמידה את הטיפוסים הללו במרכז העיר, בלב אמנותי, בחלל מרכזי של מוסד אמנות. זהו דיסוננאנס חריף למול המציאות וגם סוג של אנטרופולוגיה חברתית של הזנוח, הבלתי נראה. התערוכה לוכדת את הנשים השבריריות בשיא עליבותן, בשיא פגיעותן, במרכז תיאטרון חייהן שנכפה עליהן בידי הגורל. הן אפופות לכאורה בהילה רומטית של קדושות מעונות. אבל ההילה הזו אינה זוהרת באור ואופטימיות ויראה. ההילה היא לאסו אכזרי שממתין להתהדק ולהעלים לנצח את ישותן המתפוררת והרמוסה.


בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי 

אלחריזי 9 ת"א. שעות פתיחה: ב'-ה' 10:00-13:00, 17:00-19:00 | יום ו' 10:00-13:00 | שבת 11:00-14:00

0 comments on “"הלכתי רחוק מבחינה חברתית, היה לי צורך לראות את הנשים האלו באמת". שיחה עם יובל קידר על תערוכתו "העלמות מהרציון"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s