כמויות אדירות של פלסטיק, מי שופכין והמשבר האקולוגי העמוק גרמו לעינת עריף גלנטי להביא את השמש. “סאנשיין”, משכן האמנים הרצליה. פתיחה בחמישי 23.1 ב 20:00

סאנשיין / עינת עריף-גלנטי

אוצרת סאלי הפטל נווה

משכן האמנים הרצליה

לעיתים די במבט אחד אל קו אופק בלב ים כחול להלך עלינו קסם רב. תמונה זו נעכרת לנוכח כמות הפסולת המצטברת בחופים, שחושפת רק באופן חלקי את חומרת המצב. חומרים רעילים שמקורם בפסולת תעשייתית, מי שופכין המוזרמים אל הים, דליפות נפט וכימיקלים מאוניות תובלה, זיהום מאסדות קידוח, מתקני התפלה, תחנות כוח לייצור חשמל וכמויות אדירות של פלסטיק ומיקרו-פלסטיק מכוננים את המשבר האקולוגי העמוק בו שרויים הימים והאוקיינוסים בכלל והים התיכון בפרט.

הסתירה העמוקה בין יופיו של הים אל מול הידיעה הטורדת על רמות הזיהום הגבוהות באוקיינוסים ובימים הניעה מהלך עבודה, שנמשך כשלוש שנים, בו התמסרה האמנית עינת עריף-גלנטי לים התיכון ולרצועת החוף שלו. במהלך שנים אלו ביקרה שוב ושוב בחופיו והפליגה בספינת מחקר אקולוגית למעמקיו במטרה ללמוד מקרוב על מצבו הפגיע. התיעוד עובד לגוף עבודה נרחב בצילום סטילס ווידאו.

גוף עבודה זה של עריף-גלנטי, הכולל שני כיווני יצירה המשלימים ומהדהדים זה את זה, הניב שתי תערוכות יחיד אשר יוצגו בזו אחר זו. האחת, סאנשיין, תוצג בגלריה של משכן האמנים בהרצליה (פתיחה: 23/01/20) העיר ממנה יצאה האמנית המתגוררת בירושלים למסעותיה בים. תערוכה זו, עוסקת בסובלימציה של האובייקט. בפעולה שיטתית ליקטה עריף – גלנטי מחופי אשקלון ועתלית את הכמות המרבית של זבל בפרק זמן מינימלי – 148 פריטים מחוף אשקלון שלוקטו תוך כשלושים דקות ועוד 63 פריטים מחוף עתלית שלוקטו תוך עשר דקות. הפריטים סודרו וצולמו בנפרד על רקע שחור נייטרלי. על אף שחיקתם, על רובם ניתן למצוא סימנים המסגירים את ייעודם ומוצאם הגאוגרפי; פרגמנט של כיתוב בשפת המקור, לוגו, הוראות שימוש ועוד – מלמדים באופנים רבים על המרחב התרבותי המקומי והגלובלי. באמצעות מיקוד המבט בעשרות פריטים אלו , מנסה עריף-גלנטי לבחון את מעמדו של החפץ המתועש כמושא של תשוקה, היקסמות התאהבות ו/או כתחליף להן.

והשנייה, שקיעה, תוצג בגלריה של סדנאות האמנים בירושלים (פתיחה: 08/02/20), תערוכה המסכמת תקופה בת 5 שנים בהן האמנית לקחה חלק בתכנית שהות האמן בסטודיו של סדנאות האמנים. תערוכה זו עוסקת בהשלכות של יחסי האדם והטבע על מצבו של הים התיכון ובמתח בין היופי לזיהום, שמתקיימים (עדיין) זה לצד זה, בתוך הקטסטרופה האקולוגית. עריף-גלנטי מבקשת להציג מעין דין וחשבון לא רשמי של המציאות, לשטוח את ממדי האסון האקולוגי ולהנכיח, באמצעות התיעוד והעבודות, את תפקידו המרכזי של האדם בהרס.

כך למשל, בעבודות הווידאו “הצב”, נראה פגר של צב ים שרוע על החוף בשלבי התפרקות מתקדמים. גופו מכוסה חלקיקי קלקר (חומר בלתי מתכלה) קטנטנים. זהו רגע שקט. רוח חרישית מלטפת את פני הצמחיה. קרני אור נחות על שרידי החיה באורח כמעט מיסטי, מתעתעות בתודעה ולא מאפשרות להפריד בין מותו האכזרי של הצב לבין יופיו של האור האופף אותו. לעיתים נוצר היפוך לירי בו הפסולת הופכת למראה יפיפה ומהפנט כמו בעבודות הוידאו ״עטיפה״ ו”שקית” בהן נראות שקיות פלסטיק משייטות בעדינות במים הרדודים או נעות עם הרוח על פני הסלעים. ככל שמאריכים ומשהים את המבט עליהן הן כמו ׳משתלבות בנוף׳ עד שהן נהפכות לחלק אינטגרלי ממנו.

מעבודה לעבודה מצטברות העדויות ומצביעות על אסון, על קריסה מתמשכת שעלולה להביא לשיא שאין ממנו חזרה. עריף-גלנטי לא מסתפקת בהצבעה דידקטית על המצב או על האשמים. היא מראה שאפשר, גם בתוך ההרס, הפסולת, הניצול והזיהום, להיעתר לקרן אור, לרוח חרישית ולריגשה של הלב. כמעט ככורח אנושי היא מחפשת אחר היפה, מתמסרת אליו ובוראת רגעים פיוטיים בתוך הקטסטרופה.