הדוגמנית מציוריו של מאנה “אולימפיה” ו”ארוחת הבוקר על הדשא” הייתה ציירת מוכשרת בפני עצמה והציגה שש פעמים ב”סלון” הפריזאי

מאת: אורלי גונן

ויקטורין מורו הייתה בת 18, כשפגשה לראשונה את אדואר מאנה. מאנה היה רווק בן 30 עשיר ואריסטוקרטי והחלום שלו היה שייתלו את הציורים שלו בתערוכה הכי נחשבת שהייתה אז בפריז “הסלון”. החלום של ויקטורין היה להיות ציירת מקצועית, אך בתקופה בה לא היה מקובל שאישה תפתח קריירה אמנותית היא נאלצה לעבוד כדוגמנית של מאנה וציירים אחרים.

במשך שנים תיארו אותה כפרוצה, אלכוהוליסטית, וכמאהבת של מאנה שמתה בגיל צעיר, אך האמת שונה לחלוטין. אז מי באמת הייתה ויקטורין מורו והאם הצליחה להגשים את חלומה?

ויקטורין נולדה בפריז בשנת 1844 לאב שהיה בעל מלאכה ולאם כובענית. בגיל 16 הייתה מודליסטית לצייר תומאס קוטור וכנראה גם למדה אצלו רישום. בנוסף עבדה כזמרת בבתי קפה ולימדה תלמידים לנגן בגיטרה וכינור.

כשמאנה ראה אותה לראשונה הוא הוקסם מהמראה השונה שלה: נמוכה ומעט שפופה, גוון עורה ורדרד ושיערה אדמוני לכן כינו אותה La Crevette ‘השרימפס’.
בשביל מאנה היא הייתה הדוגמנית המושלמת, כזו שיכולה להתאים לציורים ה”מודרניים” שלו, היא מופיעה בתשעה ציורים שלו, בשניים מהם (ארוחת הבוקר על הדשא ואולימפיה 1863) היא צוירה עירומה וזה היה כל כך נועז שגברים הרחיקו במהירות את נשותיהם מהיצירה, וחזרו לצפות בה שוב מתוך כוונה לצחוק וללגלג עליה וכך נהפכה ויקטורין מורו לדמות ידועה לשמצה בפריז.

כשהייתה בת 22 מאנה צייר אותה כאישה שעומדת בחדר, לבושה בגלימת משי ורודה ארוכה ואלגנטית עם כפתורים ושולי פרווה, רק קצה של נעל אחת שלה מבצבצת משולי שמלתה. סרט כחול מקשט את שערה האדמוני, היא מתבוננת הצידה ועושה קצת פוזה. ביד אחת היא מחזיקה פרח בשנייה מונוקל ולידה כן עץ שבחלק העליון שלו תוכי ובתחתון תפוז מקולף.
הקהל היה בשוק מהציור: מאנה תיאר את כל גופה כפי שהיה מקובל לתאר דמות היסטורית, מיתולוגית או תנכי”ית, אבל ויקטורין הייתה אישה רגילה מהתקופה שעמדה בסטודיו של האמן, וזה היה חדשני מאוד. בנוסף היא מאוד חיוורת לעומת הרקע, רואים את משיכות המכחול כאילו הציור לא גמור וגם לא ברור מה המשמעות של החפצים.
מאנה מבחינתו לא הבין מה כל הרעש, הוא תיאר צרפתייה רגילה ומודרנית והחפצים קשורים לחמשת החושים: התפוז (טעם), התוכי (שמיעה), המונוקל (ראייה ומישוש), הפרח (ריח).

ויקטורין לא התרגשה מהמהומה, אך משום שהחליטה לעשות הכל כדי להיות ציירת מקצועית ולמכור ציורים, הבינה שהיא חייבת לצייר נושאים סולידיים ומקובלים. מאנה היה חדשני מדי, היא הפסיקה לדגמן עבורו, דרכיהם נפרדו ובגיל 31 החלה ללמוד שיעורי ערב באקדמית ג’וליאן. ויקטורין הייתה תלמידה מצוינת וההוכחה לכך שציורים שלה הוצגו שש פעמים ב”תערוכת הסלון”, התערוכה הכי נחשבת בפריז.

בכל זאת זה לא היה מספיק כדי לקבל הכרה, במיוחד לאישה, והיה לה קשה להתפרנס רק מציור. ברגע קל של ייאוש, כמה חודשים לאחר מותו של מאנה היא העזה לכתוב לאלמנתו: בעלך הבטיח לי שאם פעם אצטרך כסף הוא ייתן לי עמלה ממכירת הציורים שבהם אני מופיעה. עכשיו אני זקוקה לכסף. אני מבוגרת מדי מכדי לדגמן, בריאותי ירודה ואני צריכה לדאוג לאמי הקשישה. מצבי נואש עזרי לי בבקשה. אלמנתו של מאנה לא ענתה למכתב.
ויקטורין התאוששה ובזכות הנחישות והחריצות שלה, בגיל 59, הייתה מהנשים הבודדות שהצליחו להתקבל לאגודת הציירים והפסלים הצרפתים.

למרות כל ההצלחות המקצועיות היא לא הצליחה להתפרנס רק מציור, והיה לה קשה לגור בפריז היקרה.
היא עברה להתגורר בקלומב, פרבר של פריז, שם חיה במשך עשרים שנים עם אישה בשם מארי דופור, מורה לפסנתר. ויקטורין המשיכה לקרוא לעצמה אמנית, עד מותה בשנת 1927, בגיל 83.

לאחר מותה, היא נעלמה מדפי ההיסטוריה, אולי בגלל שזכרו אותה כדוגמנית הנועזת מציוריו של מאנה ואולי משום שביחס לתקופתה הייתה חריגה כי רצתה להיות ציירת עצמאית.
ציוריה נעלמו ורק בשנת 2004 התגלה ציור אחד שלה: “יום ראשון של הדקלים”, שבו ילדה סמוקת לחיים, מתבוננת הצידה ומחזיקה ענף דקל שמסמל את החג הנוצרי שבו חוגגים את כניסתו של ישו לירושלים.

מקווה שבעקבות מה שכתבתי תזכרו אותה כמוזה של מאנה, כמי שהופיעה בחלק מיצירות הכי חשובות ושערורייתיות של המאה ה – 19 וכאישה עצמאית ונחושה שהעזה להיות ציירת בתקופה שבה המקצוע הזה נשלט ע”י גברים.
מה אתם חושבים עליה? האם גם אתם עשיתם פעם משהו נועז ולא מקובל?

אורלי גונן כותבת ומעבירה הרצאות על אמנות. מוזמנות לעקוב אחריה בדף הפייסבוק שלה “אורלי גונן מביאה את האמנות לחיים”