דונה מוסן לוי כולאת את אביה בחפצים וסמלים והופכת אותו לזיכרון בתוך החומר. “לפרק, להרכיב, לכלוא”. גלריה מנשר תל אביב

לפרק, להרכיב, לכלוא// דונה מוסן לוי

אוצר עודד ידעיה

לפרק את אבא לחפצים וסמלים, להרכיב אותו מחדש מחומרים ודימויים, לכלוא אותו בלב, בעין, בראש, להפוך אותו למקבץ זיכרונות ומשמעות; לחומר.

אם בתערוכת הגמר שלה בבית הספר לאמנות ‘מנשר’ לפני 4 שנים זה היה אבא בעבודה (שוחט), אז עכשיו זה אבא בבית, אבא בבית כנסת.

בית הכנסת ההרוס הוא רק מקום לאסוף חומרים. מוסן לא מתנגחת בשאריות, לא בזה, לא כואבת. היא רק עובדת עם החומר – כרדי מייד פשוט זה פחות מעניין – פסיבי מידי וכרוך בהעמסת משמעויות. אבל כחומר שאוצר בצורתו משהו, שמרפרר למקור כלשהו – חומרים מצוינים.

עץ יכול להיות מושב, מדף או מצע לציור, בד אדום הוא כמובן פרוכת, אבל גם פרח, או ריפוד של כיסא, קצף לבן יכול להיות שלג, שנדליר זוחל, בית מקדש. וכל חומר יכול גם לעבור טרנספורמציה – להיהפך לדימוי, להצטמצם לטקסט.