עֶרֶשׂ. כרמלה וייס
אוצרות: אירנה גורדון
“אישיותנו חייבת שלא להיות חדירה אפילו בשביל עצמנו. על כן צריכה חובתנו תמיד לחלום ולכלול את עצמנו בחלומותינו, כך שלא נוכל להחזיק בדעה כלשהי על אודות עצמנו” (פרננדו פסואה, כל חלומות העולם, מפורטוגלית: יורם ברונובסקי ופרנסיסקו דה קוסטה רייס. הוצאת כרמל, עמ’ 129)
תערוכתה של כרמלה וייס צוללת אל נבכי התת-מודע, הזיכרון והחלום ומבקשת למצוא מה ביניהם ובין הממשות. זאת באמצעות המטמורפוזות שפעולת הרישום עוברת – מרישומי דיו על נייר לרישום “בתנועה” במכשיר הזואיטרופ, מחיתוכי נייר לרישומים וציורים בשמן, ומהם לעבודת אנימציה. מעברים אלה בין אמצעי הביטוי בוחנים את האחיזה בממשות כאפשרית דרך מעשה האמנות לבדו אולי. התערוכה פורשת את אופני פעולתם של הזיכרון, החלום והתת-מודע מאחורי הקלעים של יצירת האמנות, ובוחנת כיצד הם מזינים אותה.
החמקמקות של הזיכרון והדימוי גם יחד והצורך לאחוז בהם בתווך שבין החלום למציאות מתרחשים בתערוכה מעצם הבחירה ברישום דיו שמתהווה כ”תת-ההכרה” של הנייר כחומר וכמרחב; בעגלה המתרקמת ומתפרקת תוך כדי תנועה במכשיר הזואיטרופ; בדמות האב בעבודת האנימציה, הבאה וחוזרת, מתקדמת לעבר הצופה ונמוגה שוב ושוב. “חלימה היא פעולה של חשיבה”, מצטטת וייס את הפסיכואנליטיקן הצרפתי ז’אן-ברטראן פונטאליס,“החלום אינו נושא אותי לעולם אחר, הוא חושב בכלל וחושב אותי. החשיבה של החלום שונה מזו שאנו רגילים לכנות חשיבה, שכן זוהי חשיבה אשר אינה יודעת שהיא חושבת!” אלא שוייס מעמתת את אי הידיעה של תודעת החלום עם התודעה שיודעת את עצמה כאשר כל רגע של היזכרות משנה את ההווה.
יצירתה של וייס לאורך השנים עוסקת בעולם הדמיון: בהיגיון ובחוקיות הפנימיים שלו ובאופן שבו הוא נשען על מציאות קיימת ומשנה את גבולותיה ואת הבנתה. ביצירות קודמות שלה היא יצרה עולמות-בועה שעסקו ביצורים קמאיים ובהזיות קולקטיביות במידה רבה, עולמות שהילכו בין קדמוניות לקדמה, בין העבר הרחוק לעולם העכשווי. כעת היא חוזרת אל עבר פרטי, אישי, וחוקרת את הזיכרונות החבויים באירוע שלא ברור אם התרחש, אבל נשאר חקוק בהווייתה.
בחלקה הקדמי של הגלריה – רישומי דיו, חיתוכי נייר וזואיטרופ. בחלק האחורי – עבודת אנימציה. בקיר שבין שני חלקי החלל, מאחורי פיסת עור מתוחה וקשורה, נתונה קופסה ובתוכה אובייקט שניתן להבחין בקיומו, אך אי אפשר לעמוד על טיבו בבטחה. נדמה כי זוהי דמות-אובייקט כלשהי, ואולי זו רק הטבעה או רישום על צידו האחר של העור. עבודה זו פועלת כמעין תת-ההכרה של התערוכה – ייצוג לא מפוענח, נוכחות-לא-נוכחות המערערת ומכניסה אל התערוכה תחושה של האלביתי, המאוים, אך גם של המשחקי והמהנה, זה המשתעשע בניסיון להבין את הכול, מצביע על החוקים ומפר אותם. קיומו המתעתע של האובייקט מעמיד את הדימוי כסימן הנגזר מן הייצוג המסוים ובו בזמן חי ופועל כישות עצמאית חזותית, המתפתחת ומשתנה ברצף מכלול העבודות.
הדי העבר, המעצבים את ההווה ואת תחושת ‘האני’ החמקמקה, הם המתווים את הדרך להירקמות הרישום של וייס. באמצעות מדיום הרישום בדיו היא מאפשרת לדימוי להיות מזוהה ברגע אחד ומופשט ברגע אחר, בודקת כיצד משתנים מופעי הרישום בעקבות פעולת המים על הדיו בתוך מרחב הנייר, כך שתהליך היצירה נמשך כמעט מעצמו. “כשמציירים, הזיכרון נטמע בגוף”, היא אומרת בשיחה עימה ומזכירה את הסופר הגרמני וילפריד גיאורג זאבלד שכתב בספרו “המהגרים”: “הדוד אדלוורת היה אכן בעל זיכרון מדויק, אבל הוא לא הרשה לעצמו גישה לאותו זיכרון”. וייס מתעמתת עם מהות הגישה לאותו זיכרון או חלום מכונן, ומפלסת את דרכה אליו באמצעות האמנות, כמו ברישומים בהם נראית ילדה או בובה בגבה בנוף שהוא בין הפנטסטי לריאליסטי, בין המבוך המסויט לביתי והמוגן, בין הזר למוכר. לצידם מוצגים רישומים ומגזרות של עגלת ילדים מעוותת, הנדמית למעין חרק גדול – עגלה, שבדומה לבובה, נמצאת במוקד החלום/הזיכרון/הסיוט.
בסרטו האיקוני של סרגיי אייזנשטיין מ-1924 “אניית הקרב פוטיומקין” מסמנת עגלת תינוק המידרדרת במדרגות את מהות האימה וההתמוטטות של הסדר והביטחון. באופן דומה, רצף תנועת העגלה והמטמורפוזות שהיא עוברת בעבודתה של וייס מהווים מהלך חזותי ונפשי, והן הולכות ומתעצמות, ממוקמות במכשיר הזואיטרופ.
פירוש השם “זואיטרופ” ביוונית הוא “גלגל החיים”. זהו מכשיר המייצר אשליה של תנועה באמצעות העברה מהירה של תמונות נייחות על רצועה הממוקמת בצידו הפנימי של גליל, אל מול חריצים המשמשים לצפייה. המכשיר, שהומצא בסין במאה השנייה והגיע לאירופה במאה ה-19, הוביל להמצאת הראינוע והקולנוע, ובמקביל היה חלק ממופעי הפנטסמגוריה של התקופה, ששילבו עולמות פנטסטיים עם עולמות מציאותיים. ביצירתה של וייס, העגלה הסובבת ומתגלגלת לעיני הצופה המציצן, מסמנת עולם הנמצא במצב של ערעור מתמיד. בה בעת, כמו באובייקט הקופסה, הרישומים והאנימציה, גם בזואיטרופ, ואולי בעיקר בו, מתקיימת האפשרות המנוגדת של משחק, שחרור והנאה מעצם הקסם של יצירת תנועת הדימוי.
עבודת האנימציה היא לב התערוכה משום שהיא מרכזת אל תוכה את הרישום וגלגוליו ואת אלמנט התנועה כחוט העובר בין כל העבודות ומקשר בין אופן פעולתו של הזיכרון לאופן היווצרותו של הרישום. התנועה בזמן ובמרחב במדיום האנימציה מטשטשת את הגבולות בין החלקים הממשיים והמדומיינים של העבודה. דמות האב מפציעה מתוך הקיר כשהיא מחזיקה תינוקת, בובה, השבות ומתחלפות ביניהן, והוא עצמו מופיע ובא לקראת הצופה ואז שב ונעלם, פורץ את מחיצת התודעה. מופע אחד מופרד ממשנהו בהשהיה, הפסקת נשימה לפני הרגע הלא ידוע הבא בתוך המחזוריות האינסופית של החלום, הזיכרון ויצירת האמנות, ההופכת אותם לממשות.
אירנה גורדון ינואר 2020
P8 גלריה לאמנות עכשווית | P8 Contemporary Art Gallery רחוב הפטיש 1 תל אביב | HaPatish st. Tel Aviv
www.p8gallery.net
www.facebook.com/P8ArtGallery
רביעי, חמישי 16:00-20:00 Wed, Thu
שישי, שבת 10:00-14:00 Fri, Sat