לקראת תערוכת היחיד של הרן כסלו ראיין אותו אספן האמנות בנו כלב על עבודה במברשות אסלה, ירושלים שהתחבאה בציור ונופים בין חיים ומוות

שיחה בסטודיו – בנו כלב עם הרן כסלו

בנו: הרן, למען הגילוי הנאות עבור מי מקוראי ראיון זה ואלו שפחות מכירים אותך – אגיד שאנו מכירים כבר זמן מה ושאני מאוד מעריך את פועלך. עכשיו משציינתי זאת, בל נקדים מאוחר ובוא תציג עצמך. מי אתה בעצם הרן כסלו?  

   
הרן: אני צייר בן 34, בן קיבוץ בארי שבעוטף עזה ודור שלישי למייסדי הקיבוץ שעלו על הקרקע בשנת 1946. נולדתי בקיבוץ ושם אני חי עם אשתי ושני ילדי הקטנים. 
בנו: איך זה בא לידי ביטוי בעבודות שלך? 

הרן: המקום והאזור הוא חלק אינהרנטי מהעשייה שלי. אני חושב שזה כמו התבנית שלנו, נדוש ככל שזה ישמע. בשנים האחרונות אני עסוק בחיפוש המקום הזה ומה הוא הגבול שלי ושל המקום שלי בו. בעבודותיי אני חוזר ועוסק בהיאחזות בקרקע על כל המשתמע מכך. הצמחייה הטבעית, החקלאות, הגידולים, הריחות, השכנים, הגבול עם עזה, המלחמות, האדמה, הבוץ וה״שגרה״ המורכבת. כל אלה הם לחם חוקי היומי ולעולם לא מרפים ממני. 

עד לא מזמן, נהגתי לצאת לנוף, לצלם ולרשום חלקים ממנו שלאחר מכן הייתי ״מטפל״ בהם לכדי תוצר של דימוי כזה או אחר שהיה מספק אותי. במהלך השנה האחרונה, הרגשתי שאינני זקוק עוד להתבונן בנוף בכדי לצייר אותו, אני זוכר אותו והוא חרוט בי. אינני זקוק עוד לצאת אליו, אינני זקוק עוד לכלי הרישום הפיזיים על מנת לנצור לי רגעים מתווי הנוף. הגבול, ״החוץ״, ״הנוף״ הפכו נזילים יותר והם עברו טרנספורמציה לכדי נוף אישי, סובייקטיבי ומאד לא חד-משמעי. דווקא הנופים החדשים הללו שאני מציג בתערוכה הנוכחית מרגישים לי מימטיים יותר מהנופים הקודמים.

בנו: תרשה לי להראות לך עבודה יוצאת דופן של אביבה אורי שטענה שאיננה זקוקה לצאת לנוף בכדי לצייר אותו. יתרה מכך, טענה: "אסור שהקו יהיה קונטור לתיאור עצם כל שהוא, עליו להיות הוא עצמו, לחיות את חייו – את התגלמות הרוח ואת העוצמה הגלומה בו מקדמת דנא". דברים כדורבנות שאני מבין שאתה מזדהה אתם וכל העשייה שלך מגלמת אותן. 

אך ראה את העבודה הזו שלה ממנה ברור שהיא ציירה את ירושלים – החומות, כיפת הסלע תוך כדי התבוננות בהם, אך זהו. שים לב לכל התוספות שמסביב שבהן נתנה דרור לדמיונה כפי שרק היא ידעה לעשות. ובכל זאת, כשיום אחד נכנסה לגלריית הבית שלה, לקראת תערוכה שעמדה להיות מוצגת שם, ומששמה לב שאני מתבונן בעבודה בתוך קבוצת עבודות שנשענו על הקיר שאלה אותי במה אני מתבונן בכזה עיון ומשהתקרבה וראתה את התמונה, כעסה ואמרה שהיא לא מוכנה שתוצג בתערוכה. ואני מיד שלפתי אותה מהערמה ואמרתי לה ולבעל הגלריה שאני אפתור להם את הבעיה וארכוש אותה ומיהרתי לצאת החוצה לפני שמי מהם יתחרט. 

הרן: היה לך מזל. זו עבודה מדהימה ואני בהחלט יכול להבין אותה ואותך. בעבודה הזו יש משהו שמרגיש לי ניסיוני יותר, פגיע יותר משאר העבודות של אביבה שאני מכיר. אני מאוד יכול להתחבר לאותה פגיעות ופשטות כנה כל כך.

בנו: אני יודע שאתה מאד מעריך את אביבה, ושיש לך דו-שיח מתמשך איתה ועם אמנים ישראלים מובילים נוספים. תשאל אותי איך אני יודע? פשוט מאד. כל פעם שאני מראה לך עבודות שלהם, אני רואה איך המבט שלך עוקב אחר כל כתם או קו מיוחד שבתמונה, עד שאתה צולל פנימה לעומקה של התמונה, משום שאתה אמון בצלילות כאלה בזמן שאתה מסתגר עם עצמך ויורד אל מצולות נפשך ושם כשאתה מגיע לאיזון מרבי של ריכוז נפשי, אתה מצליח לזקק את הרוח מסגי החומר ואז קורה הפלא כשאתה הופך רוח זו חזרה לחומר- לתמונה. 

הרן, אשמח אם תוכל לתאר במספר מילים את יחסך לסטודיו שלך ומה הוא מסמל ומהווה עבורך. 

הרן: סטודיו זה עולם מורכב בשבילי, כיוון שיש בו ניגודיות מובנית. מצד אחד, הוא מהווה מקלט עבורי. יש בו משהו מגן ותוחם מפני העולם. הוא מקום חושפני ופרטי מאוד.  מצד שני, הוא מעין התגלמות החופש והפתיחות. אני מצפה מהעבודות שלי לתאר את המחשבות שלי בצורה כנה ככל שניתן. אני מצפה מהן להציג אותי בעירום, ללא מסכות. הסטודיו הוא אמצעי להיות לרגעים מסוימים חופשי. אני מנסה לייצר בו עבודות נושמות. לייצר תוצר "נושם באופן עצמוני". זה תמיד מרגיש לי כמו רגע שברירי שברגע אחד יכול לחלוף ולהותיר אצלי גווייה בין הידיים. בכלל, אני חושב שבשנה האחרונה אני יותר ויותר עסוק בשאלות סביב חיים ומוות, קיום וסוף. 

בנו: מעניין מאד מה שאתה אומר משום שדבריך מחזירים אותי למרסל פרוסט הכותב כך:

"רק באמצעות האמנות אנו יכולים לצאת מתוך עצמנו, לדעת מה רואה אדם אחר ביקום אשר אינו זהה לשלנו, יקום אשר נופיו יכלו להישאר בלתי-נודעים לנו כנופי הירח. במקום לראות עולם אחד ויחיד, עולמנו שלנו, אנו רואים אותו ורב בזכות האמנות, וכמספר האמנים המקוריים כך מספר העולמות הנתונים לנו, שונים זה מזה יותר מאלה המתגלגלים בחלל האינסוף, ומאות בשנים לאחר שכבתה שלהבתם, ויהי שמה רמברנדט או ורמר, עודם משלחים אלינו את קרינתם הסגולית… בסיכום, אמנות זו, מורכבת ככל שתהיה, היא האמנות החיה היחידה. רק היא מבטאת בעבור האחרים, ומגלה לעינינו, את חיינו שלנו, את החיים שאינם יכולים להתבונן במו-עצמם, החיים אשר מופעיהם צריכים להיתרגם ותכופות להיקרא בכיוון הפוך ולהתפענח בקושי. את העבודה שביצעו האהבה העצמית, התשוקה, הכוח המחקה שלנו, החשיבה המופשטת, ההרגלים – את העבודה הזאת תפרום האמנות, והיא תוליך אותנו בכיוון הנגדי, תחזיר אותנו אל המעמקים, שבתוכם ירבץ, בלתי ידוע לנו, מה שהתקיים באמת".

מה אתה אומר על כל אלה הרן?

הרן: מקסים! אהבתי מאוד ואני לגמרי מסכים. כן, אני חש שזו משאת לב שלי. אמנות היא בעיני יקום מקביל כזה שביכולתו להביט, להרגיש ולהתקיים באופן חופשי ומוחלט. אם אני אצליח לגרום לצופה להשתאות לרגע, להביט, לחדור דרך סדק את הציניות הקיומית הזו שלנו, לגמרי הצלחתי. אם כך הדבר אני מסופק.

בנו: בוא נחזור לעניינינו. מעניין אותי לדעת בהקשר לעבודות האחרונות שלך, כשאתה שקוע בעבודה בסטודיו שלך, האם אתה שומע מוזיקת טרנס-פסיכדלי בווליום גבוה או מוזיקה קלאסית שקטה דווקא? אני מהמר על הראשונה.

הרן: לא ולא. כן, אני אוהב מוסיקה קצבית בווליום גבוה, אבל קשה לי לוותר על המילים. יש להן כח מחבר. אני שומע מוזיקה קצבית בווליום חזק, אך בשבילי היא נשארת בגדר של מוסיקת רקע משום שההתעסקות בעשייה הרבה יותר חזקה ממנה. אולי יש לומר שהמוסיקה היא לא מוסיקת רקע אלא מוסיקת הפרדת רקע.  

בנו: אני רואה שאתה נותן לכל התמונות שמות. שמות שלפעמים הם אפילו מעין שיר קצר. תסביר מה הרציונל באם יש כזה. איך זה עובד בדיוק?

הרן: אני חושב על השניים כאחד. הטקסט והעבודה. הם תלויים האחד בשני. הם קצת כמו הדרך והיעד. האם האחד יכול לגמרי להיות מנותק מהשני? לא בטוח. אולי זה ענין של השקפה. בכל מקרה, אצלי בראש זה מרגיש תלוי. הרבה פעמים אני יכול לחשוב על הטקסט כמו מתווה לעבודה, כמו דרך לפתרון, כמו רישום פחם של ציור השמן. לעיתים זה גם עובד הפוך. זה קורה לבד ואני לא משקיע בזה מאמץ או מחשבה מאומצת. 

בנו: והעבודות שלך הן רק עבודות שמן על בד?

הרן: כן ולא. הן כן עבודות שמן אבל כבר כמעט ולא עבודות על בד. עם השנים ובעיקר בשנה האחרונה אני והבד מתקשים להסתדר. הוא לא ממש מבין אותי, ומסרב לשאת את כובד הצבע שאני מתעקש לשים עליו. ניתן לומר שאנחנו פרודים. עברתי לצייר על קונסטרוקציות של עץ שאבי בונה לי. אני מטפל בהן לפני שאני מצייר עליהן על מנת שיוכלו להשלים עם קיום הצבע לאורך זמן. בעיות במערכת היחסים היו לי לא רק עם הבד. בשנים האחרונות הפסקתי כמעט בכלל לצייר עם מכחולים. הם ישירים מדי וצפויים יותר מדי והם היו מובנים מאליהם ולכן גם מהם אני בנתק כרגע. אני עובד בעיקר עם כלי בישול, גינון, מטאטאים למיניהם, מברשות אסלה וכו'…

בנו: והמסגרות המסיביות האלו שאתה נוהג להשתמש בהן בעבודות של השנים האחרונות, הן חלק מהעבודה?

הרן: הן מתפקדות אצלי בשני מובנים. הן גם שומרות על העבודות שלי אבל הן בעיקר עוזרות לי קונספטואלית להשתעשע ולמתוח את הגבול בין הציור לאובייקט הפיסולי. אני עצמי חושב עלי כצייר אבל חושב על היצירה כאוביקט. זה קצת מתנגש אבל אני חושב שזה מתח חשוב בעשייה ובכוונה שלי. 

בנו: השאלה הבאה היא קצת מיותרת אך בכל זאת אשאל. האם אתה שלם עם עצמך כשאתה גומר לעבוד על עבודה או שאתה חוזר לפעמים ומשנה אותה.

הרן: אני שונא לגעת בעבודה כשהיא גמורה. נדיר שאני עושה זאת. אם אני כבר צריך לגעת בעבודה אחרי שהיא גמורה אני עושה זאת יותר כרופא מנתח. ברגע שאני גומר עבודה, והיא נולדת כמשהו בר-קיימא לשביעות רצוני, אז מבחינתי גמרתי איתה! 

בנו: תודה הרן, תרשה לי לאחל לך הרבה הצלחה בתערוכת היחיד שלך: MUD, LAND & TEARS  בגלריית זימאק לאמנות עכשווית.  

הרן: המון תודה.