האמנית עירית יציב מתלבשת בבגדים עמוסי טקסטורות ומתעדת אותם. בתערוכה הנוכחית היא העבירה את ארון הבגדים שלה לחלל הגלריה

עירית יציב

‘הארכיון הצבעוני’

אוצרות: שרי פארן

ליווי אוצרותי: מרב שין בן-אלון

כאשר אני נכנסת לגלריה “פריסקופ” שממוקמת מספר מדרגות מתחת לרחוב בן יהודה בתל אביב, מקבלים את פניי לא פחות ולא יותר ארון בגדים צבעוני מסודר למשעי ואישה צבעונית לא פחות. עשרות טקסטורות, הדפסים, רקמות וצבעים תלויים ומקופלים במגירות ובמדפים הלבנים שבולטים במרכזה של הגלריה בעיצוב מינימליסטי. בחלקו התחתון של הארון מסודרים עשרות זוגות של משקפי שמש, תיקים עמוסי אלמנטים וצעיפים. העין והיד חולפות, ממששות ומפשפשות בפלא המסקרן. “לך אני מרשה” מעירה לי עירית יציב, האמנית שאחראית למיצב האמנותי, “אבל אלו חומרי הסטודיו שלי”. בתערוכת היחיד השלישית שלה, התיקה יציב לחלל של גלריה פריסקופ את ארון הבגדים הפרטי שלה על כל תכולתו הצבעונית והמסקרנת. פגשתי אותה לשיחה על הגבולות שבין אמנות, אופנה, טקסים מחאתיים והחיים עצמם.

יציב עצמה היא מיצג אמנותי מהלך. במשך עשר שנים תמימות היא בוחרת יום יום פריטים מהארון המסחרר שלה, יוצאת לרחוב ומבקשת מהעוברים ושבים לתעד אותה. החוק היחידי הוא שתצולם מכף רגל ועד ראש. “יש נשים שנגשות לארון הבגדים וישר מדפדפות בפריטים” היא ממשיכה ואומרת.

“הארון שלך הוא מרתק, רק טבעי שאנשים ייגשו וייגעו בו לא”?

“מבחינתי זה הארכיון והסטודיו שלי” מסבירה יציב שוב. “כשנכנסים לסטודיו של אמן לא מתחילים לחטט בחומרי היצירה שלו, לא בוחרים שפופרת צבע ואומרים את זה אני רוצה”.

הגבולות היום בין “אמנות” לתחומים אחרים כגון אופנה ועיצוב מאוד היטשטשו גם מבחינת ההגדרה, וגם מבחינת התפקיד שלהם. אמנות גם מייצרת בשנים האחרונות הפעלות ופעולות אז אנשים מרגישים יותר בנוח לגעת ולמשש.

“אנשים רוצים את הבגדים” אומרת יציב. “ואנשים רוצים לדעת מיד אם הדבר הזה הוא סחיר אבל הוא לא. אלו החומרים שלי”.

אז זו בעצם אמנות סחירה שמסרבת להיות סחירה.

“זה הסטודיו שלי ומקום היצירה שלי ובמובן הזה זה לא סחיר. זה מזכיר מאוד חנויות יד שניה ופריטי אספנות ומייצר קונטקסט של “חנות” אבל זה מסודר מתוך מחשבה מסוימת והגיון פנימי. כשאני עומדת מול הארון אני מייצרת את יצירת האמנות שלי תוכדי ההתלבשות”.

במה זה שונה מלהתלבש בבוקר? שזו פעולה שכולנו עושים?

“כולם מתלבשים אבל אני לא מתלבשת. אני יוצרת מהלך אמנותי. זה לא בגדים אלא חומרי עבודה וזה שונה מתהליך התלבשות רגיל מבחינתי. יש פה קו חופף לאופנה או אנשים שהבגדים שלהם זה הביטוי העצמי שלהם. אבל הפעולה החשובה הייתה להביא את הארון לגלריה ולמסד את ההתלבשות. אחרי שאני מתלבשת אני יוצאת לרחוב ומבקשת מאנשים אקראיים שיצלמו אותי”.

למה את לא מתעדת את עצמך?

המפגש שלי עם העבודה קורה כשאני מחברת פריט לפריט. אין התייחסות לאיך שאני נראית. זה לא משנה וגם אין פה מראה בגלריה. כשאני לוקחת את העבודה שלי החוצה זה במקום או בנוסף לכך שאנשים ייכנסו לגלריה. אני יוצאת אליהם. וכשמישהו אחר מצלם אותי אז הוא נחשף לעבודה”.

הוא לא רק נחשף אליה הוא ממש עוצר ומתבונן ביצירת האמנות שלך. וכשהוא מצלם אותך הוא מייצר עוד שכבה במהלך האמנותי בעצם התיעוד. הוא בוחר קומפוזיציה וכיוון ובכך מוסיף עוד נדבך על היצירה.

“נכון. באחת הפעמים נתקלתי בשומר ביטחון בכניסה לאוניברסיטה” משתפת יציב, “והשומר שאל אותי על מה הוא אמור להסתכל. כלומר הוא זיהה שזה משהו שמצריך התבוננות כמו שמתבוננים ביצירת אמנות בגלריה, יצירה שמתקיים בה דיאלוג ויש בה הרבה פרטים לשים אליהם לב. אנשים מרגישים שזה מחושב ושזה לא אקראי. חשוב לי גם שזה לא יראה תיאטרלי. זו לא תחפושת, זה חייב להיות מדויק”.

אבל האם אמנות היא לא התחפשות? משהו שאנחנו עוטים כדי להביע משהו?

“אצלי זה היום יום. האמנות שלי לא מופרדת ממה שאני וממי שאני. אין הרחבה או הארכה של העצמי אלא זה ממש אני עצמי. חוץ מהזמן שאני הולכת לישון”.

מה את לובשת כשאת הולכת לישון? ולמה הלילה מופרד מהיום?

“בלילה אני לובשת חולצת טריקו ישנה ואני עוברת לפאזה אחרת של החיים. אני בעולם אחר ואני מרשה לעצמי להיות מישהי אחרת. העברתי לגלריה את כל הארון שלי חוץ מהפיג’מות ורק בלילה אני מרשה לעצמי ללבוש צבע חלק. ביום יום זה חייב להיות צבע עם צבע ודוגמא עם דוגמא. אני עושה את זה כבר עשר שנים ויש לי מעל לאלף ומאתיים הרכבים שונים ועדיין אני ממשיכה לאתגר את עצמי (מעניין איך נראה הארון של הפיז’מות!)

מאיפה זה נובע? מה המוטיבציה לעשות את זה?

במקצועי אני מעצבת טקסטיל ויחד עם זאת עסקתי באמנות ותמיד הייתה הפרדה בין השניים. לפני עשר שנים הבנתי שאופן הלבוש שלי הוא האמנות שלי ומאז אני עושה את זה ומתעדת. בתהליך עצמו הגעתי לשתי תובנות חשובות. הראשונה היא שגדלתי בקיבוץ ונוצר צורך באינדיווידואליות. ההתלבשות היא פיצוי והתרסה על התקופה ההיא. הנקודה השניה היא שבתי הקטנה נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה בת 14. היה לה צורך לבחור את הבגדים שלה יום יום ולהחליט מה ללבוש. זה היה תהליך די מתיש אז היינו עושות את זה בערב לפני. הייתה לה הקפדה יתרה בתהליך, הכל היה צריך להתאים מהנעליים ועד סיכת הראש. אני משחזרת את התהליך הזה בכל ערב, ובכל ערב נזכרת בה. אז זו בעצם פעולת הנצחה ופעולת זיכרון ביני לבין בתי. שני הדברים הללו עומדים בבסיס הפעילות הזו, וכל זה מתחבר לפעולת האמנות.

על הקיר מימין לארון תלוי ציור, ובארון מונחים ציורים נוספים מגולגלים ונטולי מסגרת. על קיר הזכוכית שמול הארון מוצמדים הצילומים שמתעדים את יציב בכל יום.

מה המשמעות והתפקיד של הציורים והצילומים בתערוכה?

“לזה אני קוראת קולאז’ טקסטילי” מצביעה יציב על הציורים. “רציתי לחשוף עוד פן בעשייה שלי והאופן שזה מונח בארון ועל הקיר מסייע להגדיר את המיצב כעבודת אמנות. הצילומים מצטרפים לפעולה היום יומית היומנאית.

בקצה הרחוק של הגלריה מוצגת גם עבודת וידאו על מסך רחב.

“לפני כשנה וחצי עברתי דירה לדירה קטנה יותר עם פחות מקום אחסון, ונאלצתי להיפרד מחלק מהבגדים. בתהליך האריזה שפכתי את כל הבגדים על המיטה ונוצר הר של בגדים. בעבודת הוידאו רציתי לשחזר את הדימוי הזה של ההר אז יצרתי לופ בסטופ מושן שבו הבגדים נערמים עליי אחד אחד ומוסרים ממני. הבגדים גם מייצגים את הבית שלי לכן קראתי לעבודה בהיפוך מחסר בית, HOME no LESS.

בתוך כל הצבעוניות הזו יש גם שקט גדול ורוגע. אני מביטה ביציב ונדמה שהיא חיה בשלום ובשלווה בכאוס המהפנט והתזזיתי הזה.

“עולם הצבעים מחרפן אותי”, היא מסכמת, “אבל אני רוצה למשטר אותו ושהשליטה תהיה בידיי”.