התערוכה הקבוצתית “פשעים ועבירות קלות” בודקת כיצד האמנות מייצגת אלימות לצד יופי ונשגבות. בית האמנים תל אביב. הפתיחה ביום חמישי ה 19/12 בשעה 19:30

פשעים ועבירות קלות
אוצרות: ניצה פרי

Every work of art is an uncommitted crime  / Theodor W. Adorno  

האמנות סופגת לתוכה את האלימות כאשר היא מייצגת אותה ובמידה רבה גם משעתקת אותה. אולם, לא פעם היא גם מותחת עליה ביקורת. אם בעבר גיבור המלחמה הוצג באופן הרואי ומעורר כבוד, אזי בימינו הדימוי שלו נשחק, פורק והורכב מחדש לאו דווקא בצורה מחמיאה. ישנם כמה  מקרים בהם האמנות ניצבת בפני האלימות ולא מרכינה את ראשה.

הצלמת ההולנדית קלייר פליסי (Felicie)  עשתה פרויקט בו הציגה טריפטיכונים של צילומי חיילים לפני, תוך כדי ואחרי שירות של חצי שנה באפגניסטן. כל החיילים טענו בפני הצלמת כי המלחמה לא שינתה אותם, בהתחלה היא האמינה, כך היא מעידה, אבל אז היא צירפה את התמונות זו לזו והמילים הפכו חסרות חשיבות. אום שינריקיו (Aum Shinrikyo) היא כת יפנית המכונה היום אלף. הכת נודעה במעשי טירור שביצעו חבריה, ובראשם הפצת גז קטלני בתחנת הרכבת התחתית של טוקיו במרץ  1995. הסופר הרוקי מורקמי (Haruki Murakami) ניסה להבין בעזרת ראיונות ישירים עם אנשי הכת את עולמם הפנימי של האנשים שנשבו בקסם, באופן זה הוא אפשר לקוראים בספר שכתב “אנדרגרואונד” לגעת במקום האימה הזה ואולי אפילו לרפא אותו. 

הפילוסוף עמנואל קאנט  (Immanuel Kant) טוען כי יש להבחין בין היפה לנשגב באמנות: היפה הוא אובייקט מוחשי בעולם אשר עשוי להיות לטעמנו או לא והוא משרה עלינו שלווה ורוגע. הנשגב מהווה קפיצת מדרגה מעבר לצורה הממשית בעולם, הדמיון שלנו מותקף ומכוסה מסך של לא-כלום ורגשותינו הופכים לסוערים. הנשגב הוא עונג שבו אנו שוכחים לרגע מן החושים, מעולם האובייקטים שמסביבנו.

התערוכה “פשעים ועבירות קלות” בוחנת מחד, את אופני פעולתם של מנגנונים בחברה שלנו: ארגוני פשע, טרור, עברייני הון וצווארון לבן, פשיעה בצבא, במשפחה, אלימות מינית, פשיעה בעולם האמנות וכיו”ב. מאידך, בודקת התערוכה כיצד האמנות מייצגת רובד זה של האלימות וכיצד היא ניצבת מולה ומגיבה אליה.

אפקט הרוע, חוסר עכבות, סטייה ונטייה למצבי קיצון, הם רק כמה מן התופעות המביאות לפגיעה בכוחו של הפרט ובעצמיותו והיחלשותו מול החברה. סרטו “היסטוריה של אלימות” של הבמאי דיוויד (קרוננברג Cronenberg) מזעזע בין השאר, מפני שהוא מרעיד דווקא את היסודות היציבים ביותר של חיינו: האמונה שאנחנו מכירים את המשפחה שלנו. האלימות על פי קרוננברג טמונה בכולנו, אנחנו יכולים להתאפק, להסתתר, להתנהג באופן מעודן ותרבותי, אבל היא רובצת בתוכנו. אפשר לרסן אותה אבל אי אפשר לדכא אותה. מהו הגבול בין החירות של הפרט והבחירה להפר גבולות, לבין חילול כבוד האדם? האם העיסוק בסוגיית המוסר, הינו עיסוק בערך ודימוי שנשחק בחברה שלנו?

משתתפים:  אנדי ארנוביץ, אפרת גל-נור, בתיא מלכא, טל ברויטמן, יונתן הירשפלד, ירון לפיד, ענבל מנדס-פלור, עידו שטרן, ענת מיכאליס לוי, רועי מנחם מרקוביץ, רקפת וינר עומר, שירלי וגנר.