בתערוכה חדשה מפצלת דנה יואלי ציור של רובנס לשמונה מקטעים נפרדים. “קריפטה” בגלריה “שלוש” תל אביב. פתיחה בחמישי 19/12 בשעה 20:00

דנה יואלי | קריפטה

תערוכתה החדשה של דנה יואלי קריפטה מתפרשת על פני שתי קומות ומורכבת מארבעה מוקדים של רישומים ופסלים. במסורת ימי ביניימית “קריפטה” היא חלל הבנוי בדרך-כלל מתחת לרצפה של כנסייה או טירה, ומשמשת לרוב כאתר קבורה המכיל סרקופג, ארון מתים או שרידי קדושים. הקריפטה משמשת כמודל מושגי לבחינה של האופן שבו העבר נוכח בהווה – כסוד חבוי או כצופן שיש לפענח. יואלי בוחנת את מנגנוני ההצפנה הפועלים ביומיום ברמה התרבותית או האידיאולוגית; מנגנונים אלו מציגים את הזיקה למסורת כדבר-מה הרמוני וטבעי, כשבפועל, כמו הקריפטה, גם הם שואבים ממקורות שנתלשו ממקומם והועברו להיכל מוסדר.

מוקד אחד בתערוכה הוא שחזור בעיפרון של אחד מציורי הצייד המפורסמים של אמן הבארוק רובנס, “צייד האריות”. יואלי מפצלת את הציור המקורי לשמונה מקטעים נפרדים; מפאת הקיטוע השרירותי הדימוי לא מתאחה באופן מושלם, כך שפעולת השחזור מייצרת דווקא מבט מטלטל או מערער על הציור. מבט החושף את האופן שבו הדרמטיות והיופי שלו הם חלק ממנגנון תרבותי אשר הופך את הסצנה האלימה לניתנת-לעיכול. בכל זאת, מבט חוזר בציור השלם, תוך רגישות לאלימות שבסצנת הציד, מציג את הרגעים ההומניים שבו, את הטשטוש שבין האריות לבני האדם, בין הצייד לניצוד.

חלק אחר בתערוכה מורכב מסדרת רישומי צמחים בעפרונות צבעוניים, המבוססים על ספרי בוטניקה. אם ספרי הבוטניקה נועדו לספק מידע מדעי והציגו מעין צמח אידיאלי, יואלי מתבססת על צילומי פרחים, עלים וענפים ספציפיים שהיא אספה בטיול בגרמניה. התלישות של הצמח העקור מתבטאת גם באופן שבו הדימוי מפציע על הנייר כביכול יש מאין. פעם נוספת משתמשת האמנית בכלי מדעי המספק אפשרות למבט אובייקטיבי, דווקא על-מנת להגיע לרגע אינטימי.

המוקד הנוסף בתערוכה הוא מודל של עבודה המוצגת בשלמותה בקומה נפרדת בגלריה, בה נראים פסלי חרס המוצבים על בד כטבע דומם. אלו הם ידי האמנית מפסלות את עצמן מפסלות, אך אלו הם גם שרידים מפסלי יוון העתיקים, מעין אנדרטה לידיים החסרות בפסלים הקלאסיים שהשתמרו. הפסלים עשויים בעבודה משולבת של אובניים ובנייה ביד. הם מזוגגים בגלזורות מבריקות מתכתיות וחלקלקות אשר שולחות באופן אינטואיטיבי למקורות אורגניים בטבע, הגם שיש בהם מימד הרסני דוגמת  נפט, מתכות רעילות וכד’. במקום שיחסי הגומלין בין המודל לאובייקט ייצרו תחושת אוריינטציה, הצופה חוזה במודל קודם כל כמקור, כך שהצפייה ב”מקור” מטלטלת או מתעתעת. הפסלים הם בו-בזמן גרסה מודעת לעצמה של “פסלים נוחים לכל בית”, ובו-בזמן מוצבים על מעין בימת תיאטרון אל-ביתית.

 גלריה שלוש, רח’ מזא”ה 7 ת”א