אמנות בארץ שיחות וראיונות

"שומרת הלילה" של גן תכלת זכורה לאדוה דרורי כדמות שבה תלויות התקוות וגם האכזבות שלה. ראיון לרגל תערוכת היחיד החדשה שלה

שומרת לילה, בואי לגן תכלת! מיצב-מיצג

יוצרת: אדוה דרורי

היי אדוה, ספרי קצת מי את, ובאילו טכניקות חומרים ונושאים את עוסקת?

אני אמנית ותרפיסטית באמנות. פועלת בשני המישורים האלה במקביל ומייחלת לשלבם בעשייתי. מאז ילדותי המוקדמת נשמתי אמנות ועסקתי בה, ואני מניחה שזה הטעין אותי וסייע לי לפתח כוחות נפש גדולים. אני אוהבת לצחוק, אוהבת שמצחיקים אותי, אוהבת צבעים וים. אוהבת את המשחקיות שביצירה, אוהבת ליצור ולשחק בעצמי ועם ילדים.

חשוב לי להימצא בתהליך מתמיד של צמיחה והתפתחות אישית, לגלות ולהכיר את עצמי יותר ויותר, ולאפשר לעצמי להיות יותר ויותר מי שאני ללא שיפוטיות (או לפחות עם כמה שפחות ממנה), וכמה שפחות ביקורת עצמית. לשאוף למימוש עצמי מלא, ודרך כך לסייע גם לאחרים לסלול את דרכם בדרך אל עצמם.

אני מאמינה שפתיחות וכנות אישית כמו גם הסרת מחסומים רגשיים היא אבן דרך משמעותית ביצירת ישות משוחררת ושמחה יותר, ועל ידי כך גם יצירת חברה כנה וטובה יותר.

צילום: דונדי שוורץ

בשדה האמנות אני פועלת כבר מעל ל-20 שנה. בעיקר בתחום המיצב והמיצג. במהלך השנים פיתחתי שפה ייחודית, טוטאלית, נשית, עמוסת טקסטיל ומלאכות עמלניות כגון תפירה, רקמה, ליבוד וסריגה. ומלאכות נשיות נוספות כגון בישול, טיגון ואפייה אותן אני משלבת בעבודותיי השונות, ובאמצעותן אני נוגעת בסוגיות פסיכולוגיות וחברתיות של מגדר, ישראליות, זהות וזיכרון. ומשלבת תכנים אלה דרך הביוגרפיה האישית שלי.

את גם חברה בגלריה שיתופית. מה זה אומר בעצם?

אני חברה בגלריה נולובז, חלל שיתופי לאמנות, הפועל ללא מטרות רווח. אנחנו 17 אמניות ואמנים מתחומים שונים: ציור, פיסול, מיצב, מיצג, צילום ווידאו ארט. ביחד אנחנו מתפעלים את הגלריה שנמצאת ברחוב זבולון 19, בדרום תל-אביב. מציגים תערוכות יחיד של חברי הגלריה, מארחים ואוצרים תערוכות קבוצתיות ותערוכות פופ-אפ של יוצרים חיצוניים.

הרעיון והחזון של הגלריה הם הפעלת מרחב לקידום אמנות ותרבות עכשווית המתפקד כמעבדה פעילה למימוש והעמקת עשייה אמנותית. משוחרר מאינטרסים כלכליים, פוליטיים או ממסדיים. במטרה לעודד ולחזק עשייה אמנותית שיש בה מן החקרנות והניסיוניות.

צילום: אבנר אלקרס

השם של התערוכה הנוכחית שלך מאוד מעניין. איך בחרת את השם הזה?

זה לא אני בחרתי את שם התערוכה, זה השם בחר אותי. באופן מאוד אינטואיטיבי המשפט הזה קפץ לי לראש, כשהתחלתי לתכנן את התערוכה לפני כשנתיים.

לגן שלי בקיבוץ קראו גן תכלת. אני גדלתי בלינה המשותפת* בבית ילדים, וכשהייתי מתעוררת בלילה, וזקוקה לעזרה, הייתי קוראת לשומרת הלילה באמצעות רשמקול שהיה מחובר בקצה מסדרון בית הילדים בגובה התקרה. הייתי נעמדת מול הרמקול, שולחת את קולי אל על וקוראת בקול לשומרת שתבוא לגן תכלת.

"שומרת לילה, בואי לגן תכלת!" הוא משפט שהפנמתי היטב בילדותי המוקדמת. הוא היה צינור החיבור שלי ולפעמים צינור ההפרדה ביני לבין החושך, לבין הבדידות האינסופית ולבין פחדי הילדות שלי. המשפט הזה נתפס אצלי מצד אחד כמעין גלגל הצלה בים החושך הלילי, אך מצד שני נתפס כמקור אכזבה ותחושת ניכור וקור. הכל תלוי בשומרת, אם תגיע ואם לא תגיע, ואם תגיע, מי תגיע? או יגיע? מי היא השומרת הזאת? ואיך היא תטפל בי או לא, באמצע הלילה כשכולם מלבדי ומלבד השדונים ישנים.

 צילום: דימה ולרשטיין

המשפט הזה הוטמע בי היטב והוא טומן בחובו את זהותי שלי הקשורה לילדותי המוקדמת, ומסמל עבורי את חוויית הריק כמו גם את חוויית התקווה הכרוכים יחדיו בציפייה לשומרת הלילה.

איפה מציגה התערוכה, ואיך היה החיבור עם האוצרת מיכל שכנאי יעקבי?

התערוכה הנוכחית מציגה בגלריה לאמנות ישראלית של מרכז ההנצחה בקרית טבעון. אני גדלתי בקיבוץ שריד, שנמצא בסמוך לטבעון ובנעוריי הייתי מגיעה הרבה לגלריה לבקר בתערוכות השונות. לאחרונה, סיפרה לי אסתי רשף, שהייתה אז אוצרת הגלריה שלא תשכח את הרגע בו נכנסתי אליה למשרד וביקשתי שתשלח לי פרסומים והודעות על התערוכות בגלריה. היא אמרה לי שמעולם לא נתקלה בבקשה שכזאת מנערה כה צעירה. בכל מקרה, הגלריה הזאת הייתה עבורי השראה גדולה. היום פגשתי אישה בתערוכה וסיפרתי לה את הסיפור הזה ותגובתה הייתה שנראה שהתערוכה הזאת היא מעין מחוות הודיה למקום, ואני מסכימה אתה.

מרגש אותי להציג בגלריה הזאת והקרבה שלה לקיבוץ שריד בו גדלתי מעצימה את ההתרגשות ואף מאפשרת לי לשלב בתהליך היצירה תהליכים רגשיים הקשורים לעברי בקיבוץ. אני מרגישה זכות גדולה לעבוד באופן ישיר כל כך מול המקום בו גדלתי, להביא את עצמי ולנהל שיח סביב היצירה עם דמויות מן העבר הקשורות לילדותי והתבגרותי.

 צילום: דימה ולרשטיין

מיכל שכנאי היא אמנית נהדרת ואוצרת מקסימה. את מיכל פגשתי לראשונה לפני 9 שנים בערך, כשהיא אצרה את התערוכה בנושא 'חדר אוכל' קיבוצי בקיבוץ יפעת. אני זוכרת שנתתי לה אז קטלוג דיגיטלי של מייצגי, והתגובה הראשונית שלה הייתה שהעשייה שלי היא בסדר גודל של אמנית בת 60, שעשתה כל כך הרבה פרויקטים, לא אשכח את התגובה הזאת, (כי ברגעי משבר אמנותיים אני מזכירה לעצמי שעשיתי כבר כל כך הרבה ושהכל בסדר.)

אז הצגתי מיצב בתוך קרון רכבת ישן, וקראתי לעבודתי "ילדות מחוצפת". להבדיל מהתערוכה הנוכחית בה מיכל 'עוצרת' אותי מלמלא את הגלריה בעוד ועוד עבודות, אז אני זוכרת שהיא עודדה אותי להעמיס את הקרון בעוד ועוד אובייקטים, באומרה: 'אדוה, אנחנו רוצים נוכחות'.

אפשר לומר, שבתערוכה הנוכחית , זאת אחת הפעמים הבודדות שאני מתמסרת לאוצרת ומנהלת דיאלוג סביב ההצבה. לרוב אני אוהבת לעבוד לבד, באופן עצמאי ללא התערבות. הפעם, אני עובדת בדיאלוג עם מיכל, ומאפשרת לה לקבל החלטות הקשורות להצבה. ניתן להבחין בבירור שהעבודה אינה עמוסה וצפופה כמנהגי. באחד המשרדים במרכז ההנצחה מאוחסנים היום (ועד סוף התערוכה) ארגזים רבים של עבודות שהובאו במיוחד להצבה ו'נגנזו'.

 צילום: דימה ולרשטיין

למרות שהתערוכה אינה מינימליסטית בלשון המעטה, לי היא מרגישה מעט ריקה. הריק הוא כנראה נושא מרכזי בעבודותיי במיוחד בהקשר של השיח סביב הלינה המשותפת, ואחת הדרכים שלי להתמודד מולו (או לברוח ממנו כי כואב מדי) היא לצרוך עוד ועוד אובייקטים ביצירה ובכלל. הפעם ניתנת לי הזדמנות להתבונן בריק הזה בלי למהר ולמלא אותו. לשהות בחלל הריק. אני חייבת לומר שזאת משימה לא פשוטה עבורי. ואני בטוחה גם שמי שמגיע מבחוץ לא בהכרח יבין או יבחין בריק הזה שקיים בתערוכה, כיוון שהמיצב הינו עדיין אינטנסיבי מאוד וגדוש בעבודות למרות האזורים הריקים.

מה בעצם קורה בתערוכה? יש שם המון אקשן, ביקורים, פעילויות. ומה זה אומר מבחינת התערוכה?

נכון, בתערוכה הנוכחית יש הרבה התרחשויות, היום למשל התקיים פאנל שנקרא 'שומרת שומרת' בהקשר הלינה המשותפת עם יוצרים שונים מתחום הספרות – תמה חלפין שכתבה את הספר 'היה רע לתפארת', מתחום הקולנוע – טל רן, יוצר הסרט 'ילדי השמש', הזמרת – חן רותם, והאמנית עידית לבבי גבאי, ממובילות השיח על הלינה המשותפת בקיבוצים.  לפני שבועיים התקיימה הרצאה של האנליטיקאית היונגיאנית, האמנית וחוקרת התרבות רות נצר בנושא 'המרפא הפצוע', בשבתות אני נמצאת בגלריה ומקיימת מיצג תפירה בו אני בעצמי תופרת ומזמינה אנשים לתפור יחד איתי בגדים ופנים לבובות, אשר אותן אני משלבת בתוך התערוכה. ישנם מספר שבתות בהן מושמעת יצירה קולית של הזמרת והאמנית הרב תחומית אתי בן-זקן, אשר נוצרה במיוחד לתערוכה מתוך חומרים שאספתי במסגרת מחקרי בארכיון הקיבוץ על הלינה המשותפת. החומרים כוללים קטעים מיומני שומרות הלילה, פתקים שהורים השאירו לילדיהם ונהלים מתקנון האימהות. חומרים אלה משולבים גם בתוך העבודה על אובייקטים שונים.

צילום: אפרת סער

במהלך השבוע מגיעות קבוצות רבות לסקור את התערוכה, שאת חלקן אני מארחת ואת חלקן צוות ההדרכה של המקום. אני מופתעת לראות את ההתעוררות הגדולה שקיימת סביב התערוכה ומאוד שמחה אתה. אנשים משתפים בחוויות אישיות, הסיפורים ממלאים את חלל התערוכה ומתערבבים אתה. נוצר שיח חי וכנה סביב הנושא וסביב ילדות והורות בכלל. נושא בו אני עוסקת גם במקצועי כמטפלת באמנות עם ילדים והורים. בעקבות ההתעוררות הרבה, החלטתי גם לקיים יום צילומים בו מי שרוצה יוכל/תוכל להתראיין ולספר חוויות מהלינה המשותפת, ואכן ישנה הענות גדולה לכך.

בתערוכה עצמה ישנן מחברות בהן ניתן לרשום ולצייר זיכרונות ורשמים מהלינה המשותפת ובכלל.

המרחב שנוצר בתערוכה הנוכחית הוא מרחב של שיתוף ושמחה יחד עם כאב ועצבות, מרחב של זיכרונות קולקטיביים ואישיים ובעיקר מרחב רגשי שמאפשר פתיחות ושיח על חוויות שהיו מדוברות בעבר וכאלה שנפתחות ומשתחררות כעת. זהו מרחב שקורא להתעוררות נפשית, ללגיטימציה לחוות ולהרגיש, וגם ללגיטימציה למחול ולסלוח. זהו מרחב שמזמין אליו אנשים מכל טווח הגילאים, מצעירים ועד מבוגרים, מקטנים ועד גדולים, מרחב שקורא לביחד ולחוד ומבקש לאחד בין העבר לכאן ולעכשיו, ולאני המשתנה.

זוהי יצירה דינמית, בה היצירה ממשיכה להתהוות ולהיווצר מרגע לרגע ולכל אחת ואחד ניתנת הזדמנות להשמיע את קולה/ו ולקחת חלק ביצירה כולה. גם מבחינה חומרית זוהי יצירה שעשויה מפרטים קטנים שביחד מרכיבים שלם אחד.

 צילום: דימה ולרשטיין

יש איזה מרחב שאליו אני שואפת כשאני עובדת עם קבוצות, בטיפול למשל, אשר שואף ליצירת ישות קולקטיבית מתוך הגדרת ודיוק האינדיבידואלים שבו. זה מרחב שהיה חסר לי בילדותי, ומתוך הכאב של החוסר אני מבינה את חשיבותו ופועלת להגשמתו. ובהתאם לכך גם ביצירות שלי, אשר במהותן מגדירות מרחב גדול אחד מתוך עבודה סיזיפית על פרטי פרטים שצירופם ביחד יוצרים את השלם.

מה התכניות להמשך?

מתוך ההתעוררות הגדולה שקיימת סביב התערוכה ונושא הלינה המשותפת בקיבוצים, אני מזהה צורך גדול של החברה הקיבוצית לעסוק בנושא, ואת הרלוונטיות שבעשייה מסוג זה, אשר מאפשרת מקום ביטוי אישי וקולקטיבי כאחד. בעקבות כך, אשמח לנדוד עם התערוכה, בווריאציות שונות ברחבי הארץ ולאפשר שיח כזה בעוד מקומות.

מלבד זה, אשמח לייצג את ישראל בביאנלה הבאה בוונציה עם העבודה ולספר את הסיפור שלנו ברחבי העולם. לאחר מכן, אשמח לנדוד במוזיאונים גדולים בעולם כמו הטייט מודרן בלונדון והמומה בניו-יורק ומשם השמים הם הגבול!

צילום: דונדי שוורץ

אני מקדישה את התערוכה הזאת לכל הילדים באשר הם, לגדולים ולקטנים כמו גם לילדים הפנימיים הקיימים בכל אחת ואחד מאינו, ומייחלת לשחרור הילד/ה הפנימי/ת משרשראות העבר אל עבר הווה ועתיד מאפשרים יותר.

הגלריה לאמנות ישראלית, מרכז ההנצחה, קרית טבעון.

אוצרות: מיכל שכנאי יעקבי

0 comments on “"שומרת הלילה" של גן תכלת זכורה לאדוה דרורי כדמות שבה תלויות התקוות וגם האכזבות שלה. ראיון לרגל תערוכת היחיד החדשה שלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s