קימה
ענבר הורקני
גלריה מאיה
אוצרות: סיון פיינזילבר-יורן, תמר אייזן גולדשטיין
7/11/2019-30/11/2019
הסלון הביתי המרווח של משפחת הורקני-זיני נוכס לטובת הסטודיו של ענבר. תקרה גבוהה, רצפה מצוירת מוכתמת בצבע וכמה מוקדים של עבודות מונחים בכל מיני מצבי צבירה. לכאן היא חוזרת כדי להמשיך את השיחה עם הדמויות שלה, שיחה שהתחילה ברחוב או בקפה, שגם הוא סוג של בית עבורה, עם חברה, שכן או קולגה. בשוליים זנוחים ומפויחים של לב תל אביב יש אדרנלין ויש קסם והדמויות שלה רעבות לאקשן, נושמות אותו עמוק לקירבן, כמו ניזונות ממנו.
הציור מתחיל לרוב בסצנה יפה ואסתטית. זה יכול להיות דימוי באינסטגרם, בעיתון או בפרסומת. אולי זו נערת מגזין יפהפיה בצילום שדיבר אליה לפני שנים, אולי זו תמונה של החיים הטובים ברשת החברתית. יופי מהסוג הזה מציף אותנו היום, לפעמים עד זרא. קל להיות יפה, אבל כדי להיות מקסים צריך דווקא איזה תו של כיעור.
הורקני לא בדיוק מציירת את הדימויים האלה. יותר נכון לומר שהיא רודפת אותם. היא מתרגמת אותם לציור באינטנסיביות ובעוצמה שלא מותירה להם מיסתור. עוד שכבה, עוד משיחת מכחול, עוד פס, עוד גוון. היא מכסה ומכסה כדי להותיר אותם עירומים. לא נותר זכר לפסאדה, לעור המתוח, לזיוף או לגוף המושלם. נותרות דמויות עזות הבעה, כועסות, עצובות ורדופות, בפה מעוקם ופנים לא סימטריים, בגוף כבד. אולי מה שנותר הוא לא בדיוק הדמות, אלא השד שרודף אותה.
טכניקת הציור פראית. הורקני מציירת על כל מה שיש: דיקטים, עצים, קרטונים, דברים שנמצאו ברחוב. לא שאיפה לדלות יש כאן. להיפך, יש תחושת דחיפות, לצייר על מה שנמצא, להיאבק בחומר, לכפות עליו לדבר. הדמויות שלה נושאות את אותות הפראות. הן בוטות וחסרות עידון. הן לא מסתכלות עלינו, ובעצם לא מסתכלות לשום מקום, תלושות ומנותקות ממרחב וזמן. הן לא מוגמרות. הורקני מספרת שהיא לא משלימה אותן. הציור נגמר כשנגמר הדחף. זה גם מה שמראה הציור: את פעולתו של הדחף לצייר. משיחות המכחול העזות, הצבעים הבלתי אפשריים שמרכיבים דמויות ומפרקים אותן, מזכירים את עבודתו של קוקושה. זה לא האזכור היחיד לאקספרסיוניזם של ראשית המאה העשרים.
הרישומים שהורקני מציגה לצד הציורים מזמנים את רוחו של אגון שילה. בקווים חזקים, לפעמים ילדיים, לפעמים זועקים וכועסים, הורקני רושמת דמויות אנושיות ובעלי חיים. היא למדה משילה שיעור חשוב: קו יכול להיות בוטה או גס. הוא יכול לכאוב. קו יכול להיות ארוטי.
הורקני היתה בעברה אלופת העולם בקראטה. היא עדיין ניגשת לציור כמו לקרב. לוחמי קראטה שואפים להגיע ל"קימה": מצב של ריכוז קיצוני שבו כל כוחות הגוף ואנרגיות הנפש ממוקדות בנקודת המגע עם היריב. כך הורקני מציירת: מיקוד מוחלט בדמות שעומדת מולה, במטרה לחשוף, למצוא את נקודת האמת שלה.
