חלום המוות של העיט בכלוב. תערוכה קבוצתית בגלרית המקרר תל אביב. עד ה9/11.

“במשך עשר שנים עקבתי אחר הבז. הוא אחז בי כדיבוק והיה לי כגביע הקדוש. עכשיו כבר הלך. תם המרדף הארוך. נותרו מעט בזים, ייוותרו עוד פחות, אפשר שלא יהיו כלל. רבים מתים על גבם, מוכי-שיגעון הם נאחזים בשמים בפרכוסיהם האחרונים, גמורים, נשרפים באבקה המזוהמת והבוגדנית של הריסוס החקלאי. לפני שיהיה מאוחר מדי, ניסיתי לשוב וללכוד את יופיה הבלתי-רגיל של ציפור זו, ולמסור את פלא הארץ שחיה בה, ארץ שלדידי היא שופעת ומרהיבה כאפריקה. זהו עולם גווע, כמו מאדים, אך עודו זוהר”.

(הבז מאת: ג’ון א. בייקר, תירגם: עודד וולקשטיין)

חלום המוות של העיט בכלוב

התערוכה מבקשת לבחון את המקום של הטבע בתרבות העכשווית ולהעלות שאלות בנוגע למקומם ולמידת חשיבותם של החי והצומח עבור בני האדם החיים במאה ה-21. לרוב ניתן למצוא דימויים הקשורים בבעלי חיים וצמחים כסמלים המבקשים לייצג את האותנטי והטבעי, זאת בניגוד לדימויים מודרניים יותר המייצגים את התעשייתי. ישנה שחיקה מתמדת בייצוג של הטבעי כאשר טכנולוגיות חדישות כמו הנדסה מלאכותית ובינה מלאכותית רותמות יכולות או מאפיינים חייתים וצמחיים במטרה למרוץ האנושי אחר הקדמה.

העבודות מנסות לבדוק מה נותר ממערכת היחסים בין האדם והטבע והיכן עוברים גבולות הגזרה בין האדם, הצומח ובעלי-החיים. בין העבודות יש כאלו המבקשות לבצע חקירה אונתולוגית על ידי בחינה מבראשית מה זו עיר? מה זה טבע? מה חי? ומהו המת? ולצורך כך מציגות מבט על יחסי האדם עם הטבע ועל האופן בו יחסים אלו באים לידי ביטוי בתרבות, בחיים האישיים והעירוניים.

ערוץ אחד של מערכות היחסים בין האדם לטבע מוביל לגישה המדעית-מחקרית פטרונית של התרבות המערבית במאה ה-20. גישה זו באה לידי ביטוי בין השאר במשלחות מחקר אל אזורי פרא לא מוכרים בהווה כמו פפואה-גיניאה או בעבר כמו מחקר הדינוזוארים.

מרים נאה ואריאל נברונסקי. Petrifications and their Teachings

שם התערוכה: ״חלום המוות של העיט בכלוב״ (מאנגלית: שלומציון קינן) לקוח מתוך שירו של המשורר האמריקאי תומס ג׳פרסון. העייט המתואר בשיר הוא חיית מחמד נכה. השיר מתאר את מבט העוף הדורס על העולם דרך השבי בכלוב כחלום, רגע לאחר שהוא נורה. אל שאלת המוות מתייחסות מספר עבודות המוצגות בתערוכה, כאשר בחלקן בחרו האמנים בפרקטיקה הכוללת התבוננות בפגרי בעלי חיים. ההתבוננות בחי ובמת מציעה נקודת מבט ייחודית שמעלה תהיות הנוגעות למשותף בין האדם לחי ומהווה תזכורת, לעיתים אף מתריסה, להיותם של בני האדם בני תמותה.

בתקופה בה הטבע, האקלים והסביבה משתנים ללא היכר, מבקשים האמנים המשתתפים בתערוכה להישיר מבט אל החי והצומח: אל מה שנשאר מהם ואל מה שנדמה שהם עתידים להיות.

משתתפים: אריאל נרונסקי ומרים נאה, טליה ישראלי, מאיה שהם, מיה פרי, ניב גפני, עלינא דקל ורותם בידס

אוצרת: איריס פשדצקי

גרפיקה: שני רחל פומס

תודה גדולה למאיה שהם, שחר דיויס ונעמי צורף