אני פוגש את עמית קבסה בקומת המרתף בגלריה חזי כהן. שם נפרשו עבודותיו לפני ההצבה, להתבוננות, פיזור, קיטלוג, זאת לפני העליה לקומה הראשית והעליונה אל החלל הגלריסטי הלבן והמהוקצע. הקוביה הלבנה.
קבסה מבקש לפגוש אותי בבסיס העשיה, כור מחצבתו. הסטודיו שלו הממוקם בקיבוץ מגל. לבסוף אנחנו נפגשים בבסיס האב. גלריה חזי כהן, הגלריה המייצגת את האמן בעשור האחרון.
ההובלה מן הסטודיו אל הגלריה הוקדמה ויתכן והמקרה פעל לטובת כותב שורות אלו
שכן בכל כמה רגעים ביקשתי לעלות להפסקה בקומת הכניסה. זאת בשל תחושת הרטט, הריבוי, והרוויה עת אני מתבונן ושוהה במחיצת יצירי חלציו, הפוריים, פירותיים, ריחניים, בוצניים, ביצתיים, פעם מערסלים ומלטפים כשטיח ארוג צמר כבשים ופעם מטביעים, תובעניים מבעבעים רוחשים כבולענים קראסטיים המאיימים לשאוב אותי (הצופה) אל קרבם.
ואולי (ואני באמת לא יודע) אטלייתו של קבסה מבעבעת, שואבת, ממגנטת מופצצת בדימויי רפאים, פרחים נבולים, פרחים טורפים מטפסים, עציצים חובקי גלדיולות ארסיות מפלסטיק ופח חלודה וצבע חי ודביק.
דחלילים מכושפים ממולאים
אקרילן ופוליאסטר, כלי נגינה שיצאו מכיוון ונתלשו ממיתריהם. לרגעים נדמה לי קבסה כפיראט, חקלאי, גנן, משורר סגפן, ארכיאולוג, גאולוג, קבסה לרגע נראה לי כמו "מעדר".
מצעי הציור, הבדים, הדיקטים, פסלי הבטון, בכולם
יש מן הגופרית והאדמה הטיח והבטון שמן הפשתן וניחוח טרפנטין הצורב את הנשימה.
ויש מן הורוד הילדותי מרוח מתמרח נמתח מתפשט
ונדבק, כמו חווית מסטיק הנאחז בעקשות בסוליית נעל בכרך.
אני מכיר את קבסה כעשור, הוא אף פעם לא נראה או מתנסח כמו שהתנסח במפגש הקודם לזה הנוכחי.
כך גם עבודותיו. משנות צורה, המדיומים נזנחים ושבים והולכים. קבסה נאמן. אולם אך רק לעצמו ולאמת המתקיימת בו עכשיו. הוא בכלל לא אמן עכשוי. קבסה הוא אמן של עכשיו. כמו: עכשיו למשל אני חקלאי, עכשיו למשל שמאן, מעלה באוב, מקריב קרבנות, ליצן, "מפורסם"
כן "סתם מפורסם" (לתערוכתו המוזיאלית ולספר האמן שלו הוא נתן את השם "faymus"
כעת יושב מולי קבסה בדמותו הבן גוריונית, ולא במקרה ה"בן" וה "גור"
קבסה הוא ילד הארץ, בעל הנפש בעל המקצוע בעל הבית. הבית ניכר ביצירתו. בית מולדת ובית בית. בית האוחז חרדה, אהבה, ריח תבשיל, צחוק ילדים, גדרות ומחסומים, תמרורים, דגלים, מזכרות מאתרים היסטוריים, מזכרות מן הטבע, (החי) ספה בסלון, פסלון אפריקאי, גולגולת, מדרכת אספלט, ברוש ואלון, שיטה וצבר, יש צברים בציוריו ופסליו של קבסה. אך הם אינם רומנטיים ונוסטלגיים כמו שאנחנו מכירים וזוכרים מתולדות האמנות הישראלית לדורותיה.
הצברים של קבסה הם חיים ודוקרים חרקיים, חרקיריים מאיימים לדקור את המנסה לפלוש אל תחומו.
סדרת הבדים הגדולים מבקשת ממני להסביר לעצמי מה אני רואה, מה אני רואה "כאן" חשבתי לעצמי. אני רואה שטיח, ושטח, פסים, בד וצמר, זה גם עלול לגרד.
אני רואה כאן שדות חקלאיים מוכנים לשתילה מצויירים ממבט על, קבסה אולי ריחף מעל השדות האלו וביקש לספר לנו לרגע את אשר שזפו עיניו. קבסה אולי התעטף בצמריריות הבדים בהליכתו אל פעולותיו האמנותיות, הטקסיות, ואולי זוהי כותנות קבסה ככותנתו של יוסף בן יעקב בעל החלומות, מספר הסיפורים.ניתנו פרושים אין ספור לכותונות יוסף והנה ר' יונה אבן ג'אנח מתארה כך: "עשוי פיסות רבות של בד כאשר כל פיסה הייתה צבועה בצבע אחר"
גם ציורי השטיחים של קבסה עתירי פסים ושטחים תחומים. פעם ב"יד אחת"-נשימה אחת. ופעם חזרתיים מדיטטביים, ריטואליים מתוכם, מתוך השורות "מפציעים" אגלי צבע קרוש כפצעים מתייבשים על רגליו של קבצן המציג את ייסורי גופו אל העולם, זבובים בדמות טפטופים "מקריים" מרחפים מעל לשדות הצבע, סביב "הגדמים"
ואולי אלו בכלל ערוגות אדמה זרחנית מתוכן קבסה (הנה הוא שוב הפך חקלאי) או אולי אל תוכן יזרע קבסה את זרעי ציוריו הבאים. ואלו ינבטו מתוך הבדים. לפעמים קבסה חותך, גוזר, קוטם, את ציוריו הגדולים, מבכיר מבין הנבחרים שבהם את המשכם הטבעי, לא עי חזרה על דימוי, כתם או צורה. אלא על ידי העתקתם הפיזית ממקומם אל שדה אחר, מבכיר כמו בפעולת ייחור חקלאית, הציור החתוך יכה שורשיו על פני שטח חדש ויתפשט וימלא ויתמזג ויתן פירותיו הלאה והלאה והם יגזמו אף הם, יוגזמו, יופרדו, יכוסו, יטופלו, קבסה עובד על עבודותיו בכל זמן בו הן נמצאות ברשותו.
והנה בין שלל הזהויות, הדימויים, המראות, הצבעים, הקולות, התמונות, המחשבות, הרגשות, התחושות, החוויות, העולות אל מולי בזמן הצפיה הקצוב בעבודות קבסה, שמבעוד מועד הודיע כי יאלץ לקטוע את מפגשנו "אני צריך להחזיר את הילדים מבית הספר" (שוב הבית קורא לו)
עולה ונגלת לעיני דמותו החדשה, אולי זו הניכרת ביותר
והמוחשית ביותר בסדרת העבודות החדשות שיוצגו בתערוכה זו, דמות המנתח. הכירוג הפלאסטי, קבסה לוקח את הציור הפלאסטי אל שולחן הניתוחים, ולא. לא כמנתח כירוג קונבנציונלי, מערבי, סניטרי, המדייק בחיתוכיו, נמנע מהשארת צלקות, מסתיר את התפרים, נמנע מעודפות, לעומתו- קבסה תופר את גידי וזרועות ציוריו, טבוריהם, כתפותיהם בחוט בשרני המיועד לתפירת בדים ושקי תבואה תפרים מסתלסלים מתוחים מטים את עור הציור מותחים אותו מכאיבים לו. קבסה מבקש לאחות את פצעיו עי חבישה של שכבת עור חדש, בד קנבס לציור. עור מושתל, מדובלל, מוכתם בזכרונות מחיים אחרים, אלו שלפני הפצע, החתך, הגדם, הניתוק, ההפרדה, הקריעה. קבסה מבקש לטפל ולא לזנוח לרפא ולעדור ולשתול לזרוע ולקצור. לעבוד לאהוב.
לחיות.
ישראל קבלה. אוקטובר. סתיו 2019
באדיבות האמן ישראל קבלה
0 comments on “ישראל קבלה כותב על הציורים של עמית קבסה שמוצגים עכשיו בגלריה 'חזי כהן' בתל אביב. עד ה 30/11.”