להנציח את הריק. סקירה וביקורת על תערוכת היחיד של גילה גרינפילד “ציורי סלון” בבית האמנים, תל אביב. עד ה 19.10.19

בבית האמנים בתל אביב מוצגת בימים אלו תערוכת היחיד של גילה גרינפילד “ציורי סלון”, באוצרותו של ליאב מזרחי. בתערוכה מוצגים ציורי קולאז’ בשמן ואקריליק על בד מהשנה האחרונה, וטפט סרוק שמודבק על הקיר מול הכניסה לחלל, ונוצר במיוחד לתערוכה זו. 

התערוכה “ציורי סלון” היא גירסה מרוסנת יותר של עבודתה של גרינפילד שכן זו החלה את דרכה האמנותית ביצירת ציורי קיר ענקיים; אמנות במרחב הציבורי שהציגה על בניינים, בתי קפה ומסעדות. בתום שנים של יצירה בחסותם של מוסדות שונים, החליטה גרינפילד לעבוד באופן עצמאי, להעביר את הציורים לבדים, ולהציגם בגלריות.

את תערוכת היחיד הראשונה שלה שנקראה “פאטה מורגנה” הציגה גרינפילד בשנת 2010 גם כן בבית האמנים תל אביב, ובה הוצגו ציורי ארכיטקטורה של בתים מתימן .כבר אז התעניינה גרינפילד בנושא של ארכיטקטורה, וקישרה את עבודתה לארץ מוצאה של אימה ומשפחתה- תימן. בשנת 2016 השתתפה ביריד האמנות ‘צבע טרי’ שם הציגה סדרת עבודות של חללי פנים, וב 2017, שנה לאחר מכן, הציגה תערוכה משותפת עם אביה יצחק גרינפילד ב’מקום לאמנות’ בתל אביב בה הוצגו זה לצד זה קולאז’ים של אביה ושלה. התערוכה הנוכחית מאגדת את רוב תחומי העניין של גרינפילד, וציוריה עוסקים כעת בחללים ארכיטקטוניים, טכניקות קולאז’, אורנמנטים מוסלמיים, גיאומטריה מופשטת וקירות מתקלפים.

את הציורים בתערוכה הרכיבה גרינפילד ממגזינים לעיצוב משנות ה 50, והעבירה אותם מספר מניפלוציות כגון סריקה, הוספת פרטים חדשים, ציור בצבע על הבד, ו”העמדת” קירות ישנים ומתקלפים בחללי הציור. בעצם ציור הקירות עצמם, מנציחה גרינפילד ובוראת את הקיר במקום לכסות אותו כפי שנהגה לעשות בעבר. התוצאה היא תמהיל של אסתטיקה מתפוררת, חפצים מזוהים שאינם אישיים, וחללים מוכרים שטובלים בזרות גמורה.

מוטיבים נוספים שחוזרים תכופות בציוריה הם דמות האישה, הכפלות, השתקפויות, תעתועי עומק ועיוותי פרספקטיבה. גרינפילד נהגה בתחילת דרכה לשתול בציורים נשים אפרו אמריקאיות אנונימיות איתן הזדהתה וזיהתה כבנות משפחתה, וכעת היא עוסקת בנשות מפתח באמנות ובהיסטוריה (הציירות sonia delaunay, mama karin anderson) נשים המזכירות את הדימוי המערבי הקלאסי, או נשים בדמות שחקניות קולנוע משנות החמישים. סדרת הציורים הזו שונה בהשוואה לקודמותיה בכך שבחלק מן הציורים הנשים לא רק “מונחות” בתוך מסגרת על הקיר, אלא ממוקמות בלב הציור- יושבות, עומדות או מתנועעות בפיסת צילום או במחווה ציורית. בציור “פורטרט עצמי ביפו עם מקליין תומס”, גרינפילד אף שותלת את עצמה לצד ציור אישה אפרו-אמריקאית של מקליין תומס. 

התחושה הנוכחת ביותר בציורה של גרינפילד היא של “בית ריק”. על אף שגרינפילד משתפת דמויות חיות בציורים וריהוט מוכר ויומיומי, רוב ציוריה ריקים ושוממים ועולה מהם תחושה של קומפוזיציה קפואה שלא מתנהלים בה חיים. העבודות שיש בהן פן יותר אישי וחיות, הם הציור “היא ניגנה תקליט של סטיבי וונדר”, והציור “טלפון (בעקבות אנדי הרמן)”. בציור “היא ניגנה תקליט של סטיבי וונדר”מתרכזת גרינפילד ממבט בגובה העיניים בקיר שנדמה כחלק מבית. על הקיר תלויות מספר תמונות ומסגרות ריקות, ואוסף התקליטים והפטיפון שבו משרים תחושה ספציפית ואישית. על פי שם העבודה, ניתן אף לדמיין את המוסיקה שמתנגנת ברקע. הסלון מתואר כמרופד, כהה ורך וממש מזמין, בניגוד לציורים אחרים, לשבת ולהאזין למוסיקה הנחבאת בין מדפי התקליטים. אין כאן ניסיון ללכוד חלל שמייצג מקום, אלא רגע של אינטימיות וחידתיות. ציור נוסף, קטן ונוגה בעיניי לוכד פיסת חלל קטנה אף יותר. הצבע הטורכיזי העז בציור “טלפון (בעקבות אנדי הרמן)” מתאר פינה מיוחדת שהעניקו לה את צבע המים/ שמיים שבאופן סמלי (בתרבויות האיסלם והיהדות) מגן מפני עין הרע ומעניק הגנה. הציור הוא פרגמנט ממקום גדול יותר וגם הבד עצמו קטן יותר בהשוואה לציורים האחרים. הוא מתאר אגרטל עם פלפלים קטנים, פינת טרנזיסטור ישן, תמונה מצולמת של נערה בשחור לבן התלויה על הקיר ומשוחחת בטלפון, ומן פיסות רפות שתלויות מסביבה על הקיר וסריקה של גריד שחור עם עיגולים לבנים. ייתכן שזה שולחן עבודה של מישהו, או פינת נוי בבית. בתוך הקלוז אפ הציורי הזה מושקעים זמן, שהות וצבע בשרני ופחות “שקוף”. זהו רגע גנרי לכאורה, נטול פאתוס, אבל מלא בעדינות ונוסטלגיה. 

ניתן לומר שגרינפילד עוסקת בעבודתה בהנצחה של הריק, ומרכיבה עולם שהדמיון בינו לבין המציאות תלוי בסימן שאלה תמידי. אלו ציורים שנבראו מתוך משחק פאזל אינטואטיבי, והאנשים שבו הם רק אורחים לרגע על אף העקבות שהשאירו לכאורה. טוב ומעניין יהיה לראות לאן תיקח גרינפילד את עבודותיה בהמשך. 

התערוכה תוצג עד ה 19.10.19

בית האמנים, תל אביב

אלחריזי 9, תל אביב יפו